שלום חברים, ערב ט"ו בשבט שמח. איזה זמן מיוחד להתרגש, לשמוח, להודות ולהלל. אני מקווה שאתם עורכים סדר ט"ו בשבט כראוי. בסעודה שכזו יש תמיד אווירה מרוממת, שמחה ומיוחדת במינה.
שני הדברים המאוד נפוצים ביחס לט"ו בשבט – סדר ט"ו בשבט ונטיעות עצים – אין להם מקור הלכתי מפורש. ובכל זאת, אנחנו רואים שעם ישראל קיבל אותם באהבה ומשמר אותם לדורות.
סדר ט"ו בשבט התחיל מתקופת האר"י הקדוש והמקובלים בצפת, ואילו הנטיעות החלו בימי העלייה הראשונה, ביוזמתו של אחד המורים מזכרון יעקב שלקח את תלמידיו לשדה ואמר: "הרי אם ט"ו בשבט זה ראש השנה לאילנות, צריך שבארץ ישראל יהיו אילנות! זה הזמן הכי מתאים לטעת".
אמנם מהבחינה הבוטנית של עונות השנה זה לא בהכרח הזמן האופטימלי ביותר – אבל זה הכי מתאים מצד הנפש, כשמדברים על ראש השנה לאילנות, שיהיו גם אילנות בפועל. בכל אופן, עם ישראל קיבל את העניין של סדר ט"ו בשבט ושמח בו מאז ועד היום. ואשרי מי שזוכה להכין על שולחנו חמישה עשר מיני פירות – לכל הפחות – ולומר "לחיים, לחיים" לכל אלו שיושבים סביבו.
על האר"י הקדוש מסופר שהוא אמר שהגיע למדרגתו הרוחנית הנעלה בזכות כמה עניינים, ואחד מהם – שהקפיד להדר בברכת הנהנין. כל פרי שלקח לידו – הוא בירך עליו בכוונה והודה עליו.
חשבתי על צירוף המילים הזה – "ברכת הנהנין". בתור אנשים שמכירים הלכה, אנחנו מבינים שזה סוג מסוים של מאכלים שעליהם אומרים ברכה מסוימת. אבל יש כאן עוד ממד עמוק יותר: ברכה למי שנהנה. זאת אומרת – יש לנו פה הזמנה רוחנית לתרגול: ליהנות מהאכילה באמת. ככל שבן אדם נהנה יותר מאכילתו, כך הברכה שלו עמוקה יותר. וליהנות מהאכילה – הכוונה לאכילה בתשומת לב, בנוכחות מלאה.
סבל או הנאה
אתם יודעים מה זו תאוות אכילה? – זו שאלה רק לצורך ההתוועדות שלנו, לא כהגדרה הלכתית מוסמכת… – תאוות אכילה זו אכילה בלי תשומת לב. בלי לשים לב לטעמים, בלי למשש את הפרי, בלי להריח אותו, בלי באמת לטעום אותו. תזכרו: מראה, טעם וריח – ראשי תיבות מ.ט.ר. כך יהיה לכם קל לזכור. ותאוות האכילה – זה כשאנחנו מתעלמים מכל אלה.
לעומת זאת, תיקון האכילה (איזו מילה יפה – "תיקון האכילה"!) – זה ליהנות מהטעם, מהריח, מהמראה, בשימת לב, ועל כל זה לברך את הבורא. לזה קוראים "ברכות הנהנין".
לפעמים יש לנו תודעה מעוותת קצת: ככל שאנחנו יותר סובלים או יותר קורבניים, כך אנחנו יותר קדושים. אני לא יודע אם חלפה לכם פעם מחשבה כזאת, אבל זה תדר נפוץ – "הסבל מקדש את המציאות". אבל היום, בדורנו, ההנאה המתוקנת, ההנאה בקדושה – היא זו שמתקנת את המציאות.
ובכן, בכל פעם שתראו את הביטוי "ברכות הנהנין", זה יהיה לנו תזכורת: ליהנות ולהודות. והנאה אמיתית – זה לאכול בשימת לב, במתינות, בהודיה.
עד כאן היה החלק הראשון של שיחתנו שנועד לעורר על סדר ט"ו בשבט. כל אחד יכול לערוך אותו, גם אם הוא לבדו בביתו הוא יכול לומר 'לחיים' לקדוש ברוך הוא, 'לחיים' לנשמות הסבים שלו או לצדיקים – אין הגבלה. גם אם בן אדם נמצא לבד לבד, או עם חבר אחד או עם שכן אחד – אין הגבלה לפעול את כל הברכה והטוב של סדר ט"ו בשבט.
חרדה באמצע הטיש
בט"ו בשבט גם אפשר לברך "שהחיינו" על פירות חדשים שטרם אכלנו. חשבו איזה מילים אלו: "שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה". תודה לך ה' שאני חי. תודה לך ה' שאני קיים. ותודה לך ה' שהגעתי. לפעמים אנחנו מאוד רוצים להגיע לאנשהו, יש לנו מטרות ויעדים. וכאן הברכה אומרת לנו: אתם יודעים לאן הכי חשוב להגיע? מה מטרת־העל? תודה לך ה' שהחיית אותי וקיימת אותי – הכל בשביל שאגיע לרגע הנוכחי, ו – – – אני מברך על איזשהו פרי. מדהים, לא?
כאן אני מגיע לסיפור מיוחד. מסופר שבאחת השנים בט"ו בשבט, כשערך רבי יצחק אייזיק מספינקא זצ"ל, בעל החקל יצחק, את שולחנו, בהונגריה כמדומני, הוא לקח את אחד הפירות כדי לברך עליו ברכת "שהחיינו", אחז בו והתבונן בו בכוונה עמוקה, ופתאום – בום! נשמע קול של זגוגיות מתנפצות והחלונות של בית המדרש נשברו.
מה קרה? התברר שכמה אנטישמים מהאזור זרקו אבנים לתוך היכל הטיש. אתם ודאי מתארים לעצמכם את ההרגשה הקשה באותה שעה – רגע אחד כולם היו באווירה של התעלות ודבקות ושמחה, ופתאום חוו חדירה אלימה של שנאה ואנטישמיות.
ואז קרה דבר מופלא: כאילו לא קרה דבר, רבי יצחק אייזיק המשיך, עם הפרי בידו, ובירך בהתכוונות מלאה: "שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה", וכולם ענו "אמן".
החסידים תמהו: למה הרבי מצא לנכון דווקא ברגע הכואב הזה לברך "שהחיינו" בכוונה כל כך גדולה?! הרבי טעם מהפרי והסביר: "עיקר עניינו של ט"ו בשבט, לפחות במנהגים שהתחדשו – סעודת וסדר ט"ו בשבט – הוא לעורר את חיבתה של ארץ ישראל ואת הגעגועים אליה. העניין הוא, שלפעמים ההיזכרות בגעגוע מגיעה דרך השלילה: הגויים מזכירים לנו שלא כאן מקומנו, שיש לנו מקום אחר להגיע אליו. ובכן, גם על הכאב, הצרה והקושי – אם הוא מעורר את האדם אל המקום האמיתי שלו – גם על זה ראוי לברך שהחיינו".
הבנתם? אמנם לא שמענו שבן אדם מברך "שהחיינו" על מצוקה, וגם אין לזה מקור הלכתי מפורש. אבל בשעה של קושי שמעורר אותנו לפעולה – לרצות להשתנות, להימנע מהרגל לא ראוי, להתקדם למשהו ראוי – גם עליו אפשר לברך שהחיינו.
לחיים חברים יקרים. בסדר ט"ו בשבט השנה אפשר לקחת את הפרי החדש שעליו אנחנו רוצים לברך "שהחיינו", מתוך הודיה ושמחה על כל הטוב שיש בידינו, ולחילופין אפשר גם להיזכר גם במשהו לא נעים שקרה לנו אבל כזה שעורר אותנו לפעולה חיובית – ולכוון ב"שהחיינו" גם עליו. לחיים לחיים! ט"ו בשבט שמח!
