שלום חברים, אמנם אנחנו כבר צועדים לפרשת במדבר ונערכים למתן תורה, אבל לי אישית עדיין קשה להיפרד מספר ויקרא שליווה אותנו שבועות ארוכים, ובפרט מהסיומת המיוחדת שלו בפרשת בחוקותי, בה נאמרת בין השאר הברכה המיוחדת "וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ".
אולי גם אתם התחברתם כמוני למילים המופלאות שרש"י כותב בפירושו לפסוק הזה. ואם אתם לא זוכרים, אביא אותן להתוועדות שלנו. "שְֶׁמָא תֹּאמְרוּ: הֲרֵי מַאֲכָל וַהֲרֵי מִשְׁתֶּה, אִם אֵין שָׁלוֹם אֵין כְּלוּם! תַּלְמוּד לוֹמַר 'וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ' — מְלַמֵּד שֶׁהַשָּׁלוֹם שָׁקוּל כְּנֶגֶד הַכֹּל". כלומר, לפעמים המצב הוא שלמרות שיש שפע גשמי לרוב, אם אין שלום – השפע לא מזין אותנו, לא ממלא ולא משמח, כאילו אין כלום! כי השלום שקול כנגד הכל.
למושג השלום יש משמעויות רבות, אבל קודם כל אדם צריך לדאוג שיהיה שלום בינו לבין עצמו, ואחר כך להמשיך הלאה – בינו לבני ביתו, בינו לקהילתו, בין כל חלקי העם, ואחר כך גם עם אומות העולם. וכמו שרבי נחמן אומר: "לפי הגדלת הדעת – כן נתרבה השלום, כי שלום תלוי בדעת". ככל שנרחיב את דעתנו ונראה את היופי והשלמות שנוצרים מכל גוון בחיינו, מכל אירוע ומכל אדם שאנו פוגשים – כך נהיה יותר ויותר בשלום עם עצמנו ועם הסביבה.
לשמחה מה זו עושה?
בהקשר לכך, הפעם אני רוצה לספר לכם שלושה סיפורים על שלושה אישים שזכיתי להכיר, מגדולי בני ברק עיר התורה והחסידות, שמלמדים אותנו לעשות שלום בתוך האדם עצמו ובסביבתו. חשוב לי לומר, שכשאנחנו שומעים סיפורי צדיקים, הכוונה היא לא רק לשמוע משהו מופלא על אדם אחר, אלא לפתוח לנו אפיקי מחשבה שלא חשבנו עליהם. הפאנץ' ליין של הסיפור, האיפכא מסתברא — המבט ההפוך — צריך לחולל שלום גם בתוכנו.
הסיפור הראשון הוא על הרב שמואל ווזנר זצ"ל. פעם הגיע אליו רב בית הרפואה 'מעייני הישועה' – אגב, איזה שם מפעים למרכז רפואי! – וסיפר לו על יהודי חולה ותשוש, שאינו מסוגל לבצע שום פעולה גופנית, שביקש להפנות אליו שאלה הלכתית: האם מותר לו לברך בברכות השחר "שעשה לי כל צרכי", בה בשעה שלכאורה חסרים לו צרכים בסיסיים של התנהלות אנושית תקינה?! כששמע הרב ווזנר את השאלה הטעונה הוא נרעש ואמר: אני רוצה ללכת איתך לבקר את היהודי השואל.
ובכן, הרב ווזנר בכבודו ובעצמו הגיע למקום, עלה יחד עם הרב במעלית והגיע לחדר האשפוז. כמובן, האיש התרגש מאוד לראות את הרב ווזנר שהטריח את עצמו לבוא אליו, והיטה אוזן לדבריו. הרב ווזנר סיפר לו כך: בצעירותו, כשלמד בישיבת 'חכמי לובלין', היה בישיבה תלמיד שחלה במחלה קשה וכבר שכב על ערש דווי. פעם אחת הגיע ראש הישיבה רבי מאיר שפירא זצ"ל לבקר אותו, ולהפתעתו מצא אותו שמח ועליז. שאל אותו הרב שפירא: לשמחה מה זו עושה? אמר לו התלמיד: חז"ל אומרים ש"שכינה שרויה למעלה מראשותיו של חולה", וכמו כן הם אומרים "אין השכינה שורה אלא מתוך שמחה". הבנתי, אפוא – אמר התלמיד – שאם אהיה עצוב, אני כביכול מגרש את השכינה מראשותיי. לכן אני עושה כל שביכולתי כדי לשמוח מכך שהשכינה עמי, על מנת שתישאר כאן עוד ועוד…
חברים, אתם זוכרים מה אמרנו? אם יש לאדם שלום בתוכו — יש לו הכל. כך כשאדם מודע לכך שהשכינה עמו — יש לו הכל, והוא יכול להיות שמח ומאושר למרות הנסיבות הלא נעימות. ובכן, היהודי במעייני הישועה התרשם מאוד מהסיפור שהרב ווזנר חלק איתו והתעודד מאוד, וכעבור זמן הרופאים העידו שמאז אותו ביקור מיוחד הוא אימץ מבט חדש על המתרחש איתו, מבט שעזר לו לערוך שלום בינו לבין מצבו האישי, ובעקבות זאת מצבו השתפר בחסדי ה' מיום ליום.
בעד כפייה דתית
הסיפור השני הוא על רבי דוד פוברסקי זצ"ל, ראש ישיבת פוניבז'. בנו שאל אותו פעם: אבא, איך אתה מקבל החלטות בנושאים שאתה מתלבט בהם ויש בהם צדדים לכאן ולכאן? אמר לו הרב פוברסקי: אתן לך כלל — עשה ההפך ממה שאתה נוטה לעשות באופן טבעי.
זאת אומרת, כך אפשר לעשות שלום בין צדדים ודחפים שונים בתוכנו. כאשר אנחנו מטים אוזן לנטייה הפחות צעקנית, זו שלכאורה נדחקת הצידה – לא בגלל שהיא פחות טובה, אלא כי אנחנו פחות רוצים בה – ייתכן מאוד ששם ממתינה הברכה שלנו, דווקא בגלל שבעקבות היצר הרע אנחנו פחות חושקים בה.
אגב, כך גם אומר רבי נחמן בספר המידות, שכאשר יש לפניך שתי מצוות הנראות לגיטימיות — עשה את זו שיש בה יותר כפיית היצר. אתן דוגמה, ואני מקווה שלא תתבאסו ממנה, כי יש לה שיעורי בית. אחרי החמין בשבת — גם שינה היא מצווה של עונג שבת, שהרי "שינה בשבת תענוג", וגם קביעות עיתים לתורה היא מצווה. נו, מה תעשו? נשאיר לכם את החופש לחשוב לבד…
קללות בבית הדין
הסיפור השלישי הוא על הדיין רבי ניסים קרליץ זצ"ל, שעמד בראש בית דין בבני ברק ופסק הלכה בסכסוכים רבים.
פעם אחת, בסיכומו של דיון שגרתי בבית הדין, יהודי מאחד הצדדים בדיון הפסיד ונדרש לשלם לצד השני, אבל הוא לא שלט על עצמו ואיבד את ההערכה והנימוס כלפי תלמידי החכמים שישבו שם, והוא פצה את פיו והתחיל לחרף ולגדף את הנוכחים ואת ר' ניסים עצמו. הדיינים הופתעו מכך שר' ניסים שותק ואינו מורה לו לצאת. הם כבר עמדו לגעור ולנזוף בו על עוון ביזוי תלמיד חכם, אבל ר' ניסים לא הגיב דבר ולא הרשה להם להוביל אותו אחר כבוד החוצה.
לאחר שהמגדף עזב את המקום מעצמו אמר ר' ניסים לעמיתיו הדיינים: ראו, האיש הזה יצא חייב בדינו, ובאופן טבעי הוא כואב ומתוסכל מאוד. במצב כזה, ברור שהאדם הראשון שהוא יפגוש עם יציאתו מכותלי בית הדין יהיה מסכן, כי הוא ישפוך עליו את כל זעמו ותסכולו. ומי יהיה אותו אדם? אפשר לשער שזו תהיה אשתו. אם כך – סיים ר' ניסים בפשטות שכולה אצילות נפש – עדיף שישפוך הכל כאן עליי ויגיע הביתה קצת יותר רגוע…
חברים יקרים, לחיים! אלו שלושה סיפורים בהקשר של "ונתתי שלום בארץ". כאמור, השלום תלוי בדעת, ודעת היא היכולת לרחיב את המבט ולהסתכל לפעמים על מצבים מסוימים בדיוק להפך מהנטייה הראשונית שלנו. זה כוחם של סיפורי צדיקים — לפתוח לנו אפיקי מחשבה שלא היו לנו בראשית הדרך. לחיים לחיים!
