איך, איך הגעתי לכאן? אני בטח חולמת, אבל הצביטה שכל כך כאבה לי ביד כשניסיתי לצבוט את עצמי הוכיחה לי מעל לכל ספק שאני לא בחלום. אני בסיוט! סיוט אמיתי! אין לי מושג מה הם רוצים ממני. אני אבודה. פשוט אבודה.
כמה טיפשה יכולתי להיות. זה התחיל כשטסנו כמה חברים יחד ללפלנד כדי לחזות בזוהר הצפוני, זה חלום שמתגשם להגיע לשם סוף סוף! אומרים שהתמונות באינטרנט לא משקפות אפילו חצי מכמה שזה יפה באמת. היינו צריכים לישון באיזה מלון קטן ופתאום הם באו לי ביציאה שהם רוצים להיות בבית חב"ד כי מדליקים נר ראשון של חנוכה ותהיה אווירה. "מה חב"ד עכשיו לא הבנתי"? ממתי נהיה לכם דחוף לחגוג איזה חג? אל תעשו עליי פוזות, אני יודעת בדיוק מה אתם אוכלים, שומעים ומעשנים.
אבל הם נסעו לבית חב"ד למסיבת חנוכה, ואני סיימתי עם חנוכיות ו"מעוז צורים" כבר לפני חמש שנים… שיאכלו להם סופגניות ריבתיות בהנאה ויאמינו בניסים, אני לא מאמינה. אני התקדמתי בחיים. "שאני אהיה שעה וחצי נסיעה ברכבת ממוזיאון ארמיטאז' בסנט פטרסבורג ולא אבקר בו? בשביל מה? בשביל נרות חנוכה?" שירלי אמרה לי: "בקי, את פשוט חייבתתתתת להגיע לשם, זה מאסט, את בוגרת בצלאל!" אז הודעתי להם בחגיגיות שאני נפרדת מהם, ולא עזרו כל השכנועים… "נו, בקי, אל תסתובבי לבד, זה לא ישראל פה", "יאללה בקי, יהיה כיף, הם ממש חמודים השליחים פה!" לא השתכנעתי. לקחתי רכבת לבד, והרגשתי כל כך משוחררת.
במהלך הנסיעה עלו על הרכבת חיילים פיניים ובדקו בעזרת מכשיר את הדרכונים של הנוסעים. הכל היה רגיל ונינוח כמו בדיקת דרכונים שגרתית בנמל התעופה, אבל לאט לאט כשהתחלנו להתקרב למעבר הגבול עם רוסיה, הרגשתי את האנשים סביבי נדרכים, צחקוקים שהיו פה ושם נדמו. שכנתי למושב סגרה את הסנדוויץ שלה, והכניסה אותו מהר לתיק. מזל, כי הריח של הנקניק הרג אותי! הרגשתי מתח בקרון. הרכבת נעצרה במעבר הגבול בין פינלנד לרוסיה והתחלפו המשמרות, החילים הפיניים ירדו ועלו במקומם חיילים רוסים שלא היה קשה להבחין בהבדל ביניהם – כובע קוזק לראשם מצמר אפור גדול, מדים עם מדליות על החזה כאילו נשארנו בשלטון הסובייטי של שנות ה־70. היה להם מבט קפוא וארשת פנים חמורת סבר. הם הסתכלו בדרכונים של הנוסעים והתחילו לחתום בהם עם חותמת ודיו.
האמת, אני לעומת שכניי לתא הרכבת הייתי רגועה מאוד, הדרכון שלי אחלה, אין לי מה להסתיר, בסך הכל תיירת והרגע עברתי גם בדיקה בפינלנד ויצא פיקס. החייל פנה אליי וביקש "פספורט" ואני הגשתי לו באלגנטיות את הדרכון שלי, הוא מתבונן בו ואומר לי: ""problem (בעיה). ואני אומרת לו: מה problem?! הוא כמובן לא ידע אנגלית כדי להסביר לי… ואז הוציא זכוכית מגדלת והסתכל היטב ובריכוז בדרכון, הסתכל לי בעיניים והסתכל בדרכון. הנשימה נעשתה לי כבדה והידיים שלי החלו להזיע. התחלתי להרגיש איך לחץ גדול ממלא לי את הגוף. החייל נעלם עם הדרכון שלי, והתחלתי להרגיש את כל המבטים של נוסעי הרכבת עליי… רק אחרי כמה רגעים הוא חזר עם המפקדת שלו. וגם היא עם ה־problem שלה. מסתכלת עליי ומסתכלת על הדרכון וזו המילה היחידה שיש לה להגיד. מאז במשך כל שאר הנסיעה הם רק הסתכלו עליי, כל תנועה שעשיתי, כל נשימה שנשמתי, הרגשתי שכמה זוגות עיניים בוחנות אותי ולא מנתקות ממני מבט. הגב שלי נדבק למושב וכל מיני תרחישים עברו לי בראש, מה הם רוצים ממני, לאן ייקחו אותי?
הלב שלי החל לדפוק בטירוף, ניסיתי להיראות שלווה. בתוך כל הכאוס שהתרחש לי בלב ובגוף, קלטתי אותו בזווית העין, אדם מזוקן לבוש חליפה וכובע, ולצידו מזוודה. אני מזהה לפי הכובע שמדובר בחסיד חב"ד, וחושבת: יא רבי, איך תמיד בסוף יוצא לי להיתקל בהם? הרי בדיוק זה מה שלא רציתי, לא רציתי ללכת למסיבה ההיא בבית חב"ד. והנה פה ברכבת יושב לו חסיד כזה. בטח במזוודה שלו יש תפילין וחנוכיות, והוא בטוח שהוא הולך להאיר את העולם איתן. שמתי לב שהוא מגניב אליי מבטים, מנסה לומר לי משהו. אבל לא העזתי להזיז שריר בפנים.
הגענו לתחנה האחרונה – סנט פטרסבורג. כולם התחילו לרדת מהרכבת, החיילים הרוסים התקרבו אליי וסימנו לי שארד איתם. לא התנגדתי ולכן הלכתי בכוחות עצמי לאורך הקרון בדרך לדלת היציאה. החייל לקח לי את המזוודה והמפקדת הלכה לצידי. אני נשאתי על גבי תרמיל לא גדול וניסיתי שוב לשאול אותם באנגלית: "לאן אני הולכת"? אבל הם לא ענו לי. כשהבטתי רגע לאחור, ראיתי שהחב"דניק משתהה ברכבת, מסדר את החליפה, מרים לאט את המזוודה שלו. הוא שוב ניסה לומר לי משהו עם העיניים, לא הבנתי מה. התחלנו לרדת מהרכבת ואז הרגשתי שהתיק שלי נתקל במשהו. החב"דניק אמר לי ""sorry בקול והוסיף שתי מילים בלחש: "בתוך התיק" ואז התחיל לצעוד מהר ונעלם בהמון שנכנס ויצא מן התחנה. רק אז שמתי לב שהיה לי תא פתוח בתיק, והבנתי שהוא הכניס לי לשם משהו. כמובן שלא יכולתי לבדוק זאת באותו רגע כי זה יהיה אסון אם החיילים יגלו. רק סגרתי את התא ברוכסן והמשכתי ללכת.
הגענו לבניין בן ארבע קומות, המדרגות שבורות, הכל מוזנח וישן, אפילו את הברזלים של המדרגות אפשר היה לראות מרוב שהכל מתפורר. היה קור מקפיא והרגשתי שהדם שזורם לי בוורידים הוא כמו ברד. הידקתי את המעיל על גופי, ולא הצלחתי להתחמם.
הם פתחו לפניי דלת ואמרו לי ברוסית עם מחווה של היד – חכי כאן. הבנתי למה התכוונו. לא הייתה לי ברירה ונשארתי בחדר והדלת ננעלה אחריי. אני מביטה בחדר וקולטת שיש שני תאים עם סורגים. הדמעות שכלאתי בגרון עד עכשיו החלו לזלוג.
אין קליטה בחדר האטום. מרוב לחץ, לא שלחתי הודעה לאף אחד כשעוד הייתה קליטה, איך לא חשבתי על זה. אני לבד, שלג בחוץ וקפוא פה, אף אחד לא יודע איפה אני. החברים שלי בטוחים שאני נהנית עכשיו במוזיאון שלי, וההורים שלי… אוי, ההורים שלי, אם הייתי טורחת להתקשר או אפילו לענות להם להודעות אז אולי מצבי היה טוב יותר, אבל אני והעקשנות שלי. ביקשתי מהם שקט, ביקשתי שלא יצרו קשר. אמרתי להם שאשתדל פעם בשבוע לשלוח הודעת עדכון במצבי ושלא ידאגו. רציתי להתנתק מהם. ובכן… הנה. התנתקתי. ועכשיו הציפו אותי געגועים, חשבתי עליהם מדליקים נר ראשון של חנוכה, ואוכלים לביבות "לטקס" שאני כל כך אוהבת. ניסיתי לעצום עיניים ולהיזכר בריח של הטיגון שממלא את הבית, ויכולתי לדמיין את אמא שלי עם המטפחת והפייטים מתפללת עליי מול הנרות ודומעת. "רבקה בת אלונה שתחזור בתשובה שלימה לפניך". אני יודעת שזה המלל, כי שמעתי אותה פעם מתפללת ככה כשהיא לא שמה לב שאני מאחוריה בזמן הדלקת נרות של שבת. אם רק יכולתי להתקשר אליהם! אל מישהו!
הכנסתי את היד לתיק כדי לבדוק אם יש לי שם תפוח או שקדים, כי הבטן התחילה לקרקר. בעודי ממששת ומחפשת משהו להכניס לפה, אני מרגישה רשרוש של דפים בתוך התיק. החב"דניק! הוא הכניס לי משהו לתיק! אני מוציאה ולא מאמינה למראה עיניי!
אותיות בעברית בתוך הערפל הסמיך הזה. עלון 'קרוב אליך' פרשת וישב. אבל לא הבנתי, זה מה שיציל אותי עכשיו מפה, עלון 'קרוב אליך'? הוא לא יכל להביא איזה דולר של הרבי? אני רואה שבתחתית העלון כתוב בעט בכתב לא ברור: "כי אשב בחושך, ה' אור לי. תהיי באמונה ובביטחון" והוסיף מספר טלפון. ואני מבינה שכתב את הדברים עבורי במהירות.
אני מוציאה מעט שקדים ותמר. לראשונה מזה חמש שנים תוהה אם לברך לפני… ולבסוף נותנת ביס בתמר בלי ברכה. מתחילה לקרוא בעלון ומרגישה איך כל מילה מצליפה בי. פעם הייתי הראשונה לקרוא אותו בשבת. לאף אחד היה אסור לנגוע בו עד שהייתי קוראת את כולו מההתחלה ועד הסוף… עברו שנים ולא נגעתי בעלוני שבת. והאמת, שנים לא נגעתי בשבת. אני מתחילה לקרוא אצל הרב מיכי יוספי בשיחת חברים: "הקב"ה ברחמיו העצומים נותן לנו הזדמנות על ידי חג החנוכה לרענן את האפשרות לקבל שפע טובה וברכה, אפשר להגדיר את חנוכה כראש השנה לחידוש השפע בעולם".
צבי יחזקאלי כותב: "הנס בחנוכה הוא חניכת מציאות הניסים. מציאות שרצון יכול להביא את הנס. איך? פשוט לחפש את הנר הדולק, הרוצה, המתעקש, הטוב".
אני קוראת את הסיפור של רחל טאוב "אור של תקווה" ולא מאמינה, הוא על נערה ששינתה את השם מאמונה לאיימי, בחרה בדרך אחרת וההורים שלה לא מוותרים עליה, הם רוצים איתה קשר, ורוצים לראות בה את הטוב!
מדפדפת לאורי צוקר שכותב: "או, אני כאן לבד, יופי, אין אף אחד לעשות עליו רושם, אפשר להיות מי שאני באמת".
מעבירה עוד דף לחנה סלם: "נר ראשון של חנוכה… היא נזכרת בתפילות, בדמעות, שזיכו אותה להגיע עד הלום". והיא מתרגשת ומספרת על הודיה ועל ניסים. ואני? איפה אני? במיץ של התחתית.
מישהו ערך את העלון הזה, כאילו הוא ידע שאני פה ואלו המילים שאני צריכה לקרוא עכשיו. זה לא יאומן… זה ממש פלא!
פתאום אני מזנקת. רגע. אני נזכרת. כשיצאתי מהבית אמא דחפה לי כמה נרונים כאלה פשוטים עם תחתית מתכת וקופסת גפרורים, "שיהיה לך להדליק נרות שבת". כמובן שלא השתמשתי בהם כלל. רוקנתי מהר את כל תכולת התיק והוצאתי את השקית המעוכה הזו. הנרונים היו חצי מפוררים, אבל לא נורא. לקחתי נר אחד והנחתי אותו על הריצפה. לידו הנחתי שני נרונים אחד על השני כדי שיהיה נר גבוה יותר. הדלקתי את הנר הראשון ואחר כך את השמש. בירכתי להדליק נר של חנוכה וזעקתי מקירות ליבי "שעשה ניסים לאבותינו, בימים ההם בזמן הזה" ו"שהחיינו"… עליו הייתי ממש צריכה להתאמץ. "שהחיינו. וקיימנו. והגיענו. לזמן הזה".
התפללתי מול הנרות כמו שלא התפללתי כל החיים שלי. נזכרתי בשיעור ששמעתי מזמן שצריך שהחנוכייה תהיה במקום נמוך כדי שנתכופף להדליק אותה. ובכן, נמוך מזה, לא יהיה עוד… רעדתי שמישהו יגיע ויראה שהדלקתי נר, בטוח שזה אסור לגמרי… הרגשתי כמו בימי האינקוויזיציה. הלב שלי כמעט יצא מהמקום. הבטתי כל הזמן בשעון של הפלאפון ובקשתי שלפחות ידלקו 20 דקות… וזכיתי לנס קטן. אף אחד לא נכנס בדלת וחלפה לה בדיוק חצי שעה – נשפתי על הנרות וכיביתי אותם. הכנסתי אותם לתוך שקית וישר לתיק.
נשבעת לכם, לא עברה שנייה ושמעתי דלת נפתחת וחריץ של אור נגלה בחדר. בפתח עמד חייל, עם אותו לוק של האלה מהרכבת, לא פספס אף ניואנס. והוא אומר לי בקור מקפיא: "את יכולה ללכת עכשיו", והושיט לי את הדרכון ובקבוק מים מינרלים קטן.
רציתי לצעוק לו: "תגיד, אתה אפוי? כמעט מתתי פה! מה זה את יכולה ללכת? למה לקחתם אותי? מה חשבתם שעשיתי?" נשכתי שפתיים כי פה זה לא ישראל, פחות בא להם בטוב שצועקים עליהם… הוא ראה שאני בוערת מבפנים כנראה, ואחרי שתיקה קצרה הסביר לי באנגלית שבורה שהיה כתוב לי בדרכון: אוקראינה, והם היו צריכים לבדוק שאני לא מרגלת. לכי תסבירי לו עכשיו מי זה רבי נחמן ולמה ביקרת באומן…
אפילו לא עניתי לו, רציתי לברוח משם כל עוד נפשי בי. ירדתי עם המזוודה את כל ארבע הקומות ויצאתי החוצה. הייתי אבודה… התחלתי קודם כל להתרחק מהבניין. מצאתי ספסל, פיניתי בידיים הקפואות שלי את השלג שנערם עליו והתיישבתי רגע לנשום. לא הצלחתי. הידיים שלי רעדו. הבנתי שאני צריכה עזרה. הוצאתי את העלון מכיס המעיל וקראתי בשנית את מה שהחב"דניק כתב לי, "כי אשב בחושך, ה' אור לי. תהיי באמונה ובביטחון" והתקשרתי למספר. הסברתי לו מי אני והוא צעק בהתרגשות: "דבורה לאה, היא ניצלה". "את לא מבינה, אשתי, אני והילדים הדלקנו נרות חנוכה והתפללנו עלייך, אמרנו תהילים ופתחנו באגרות הקודש של הרבי… איפה את עכשיו? אשתי מיד תבוא לאסוף אותך".
ישבתי שם מכונסת על הספסל, מחזיקה חזק את המזוודה ומחכה לדבורה לאה, לא מאמינה שברחתי מחנוכה בבית חב"ד פינלנד והגעתי לחנוכה בבית חב"ד אחר, כשברקע רבי נחמן עשה לי סיבובים בדרך. יוסף יצחק ודבורה לאה קיבלו אותי יפה, נתנו לי תה חם ומרק בורשט רוסי עם לביבות לאטקס חמות כמו של סבתא ציפורה… וכמה געגוע זה הציף בי. הרגשתי טעם גן עדן, אחרי שלא אכלתי כל כך הרבה זמן. הבית היה מואר והילדים היו מקסימים, התעניינו בי והזמינו אותי לשחק איתם בסביבונים על הרצפה. הבטתי בתמונה של הרבי שניבטה מהקיר של הסלון וחיכיתי.
רק עכשיו הייתי מסוגלת להתקשר לגילי ולכל החבורה וסיפרתי לה את כל מה שקרה לי. הם היו בטוחים שאני מסתלבטת עליהם. תכלס, גם אני לא הייתי מאמינה על ההתחלה לסיפור כזה הזוי! קיבלתי את הצעתם של דבורה לאה ויוסף יצחק לישון אצלם בלילה ורק מחר לחזור לחברים שלי.
"את בסדר"? שאלה אותי גילי. נשמתי עמוק ואמרתי לה: "זהו, שעכשיו, אני הרבה יותר מבסדר, אני מרגישה… קרובה". "מה אמרת? לא הבנתי". "לא משנה גילוש, נדבר מחר. ד"ש לכולם. אני מותשת".
הריח של המצעים היה כל כך נעים, הכרית והפוך עטפו אותי ברוך ובחום. הרבה זמן לא הרגשתי שלווה ככה, משהו התיישב לי טוב פתאום. חלקים התחילו להתחבר לי כמו בפאזל.
ליד המיטה היה ספר תהילים. כמה שנים לא פתחתי אותו. עלעלתי בו קצת ובדיוק נעצרתי על: "אם אסק שמיים שם אתה, ואציעה שאול הנך". כנראה שכל הזמן היית איתי, גם כשעשיתי שטויות, וגם כשחשבתי שהתייאשת ממני, ואני באמת הייתי מייאשת, מודה.
אבל עכשיו אני אנסה להתקרב, כל פעם קצת. בלי לחץ ובלי החנוק ההוא של פעם, כמו נר חנוכה שמוסיף והולך. כנראה שהייתי צריכה להגיע לתא חשוך בקצה העולם, כדי להבין שהכי טוב לי ואני הכי מושגחת ואהובה כשאני קרוב אליך…
בשולי הדברים:
גיליון 500 הוא הזדמנות להוקיר ולהודות. תודה לקוראים היקרים שמחממים לי את הלב במיילים עם תגובות מרגשות ומילים טובות על הסיפורים, ועם נקודות למחשבה שאני לוקחת איתי. המשיכו לכתוב…
תודה לעלון 'קרוב אליך', האחד והיחיד, שהמילים שלי מוצאות בו בית חם ונעים.
זכות להיות חלק מהמפעל הגדול והמאיר הזה. בע"ה לעוד שנים רבות של הפצת דבר ה' בעולם וקירוב לבבות בשמחה.
