שלום חברים יקרים. בימים המיוחדים הללו של בין המצרים, ובמיוחד כשאנחנו נכנסים לחודש אב, אנחנו זוכים למעלה הגדולה של הגעגוע אל המקדש. מתוך ההיזכרות במקדש שחרב, בפאר וביופי שהיו לעם ישראל, אנחנו מעוררים עוד ועוד את הגעגוע והכיסופים אל בית המקדש שייבנה בעזרת ה' בקרוב ממש.
זאת אומרת, שהימים הללו מכילים בתוכם שני צדדים שונים שמשלימים זה את זה. מצד אחד אנחנו באבלות על מה שהיה ואיננו, ומצד שני אנחנו מקדישים זמן להתגעגע, לכסוף ולהשתוקק למה שבוא יבוא.
האמת היא שההתעסקות בדבר הזה מעלה שאלה יסודית בעבודת הנפש – עד כמה כדאי להיכנס ולחפור בעבר? לפעמים זה קשור לטראומה מסוימת שחווינו אי־פעם או לאירועים כואבים אחרים שהותירו בנו את חותמם, והדילמה היא עד כמה כדאי להמשיך הלאה כאשר ברור שיש דברים מן העבר שעוצרים אותנו מלהתקדם, ועד שהם לא יקבלו מענה טיפולי יישאר בתוכנו משהו חסום; ומאידך גיסא, יש דברים ומקומות מן העבר שאם ניכנס אליהם אנחנו לא יודעים לאן הכניסה תוביל אותנו, כאשר לפעמים זה ממש עלול להוריד אותנו בצורה שלא שיערנו מראש…
המפגש המופלא
אני רוצה ללמוד איתכם את אחד ממאמרי חז״ל במסכת ברכות, ולהזמין גם את מי שמכיר את אותו מאמר מיוחד להקשיב לו בשימת לב 'על נקי' – כלומר, כאילו אנחנו שומעים אותו בפעם הראשונה. ראשית, לשמוע אותו כפי שהוא, ואחר כך לנסות לראות את ההתפתחות שניתן ליצור סביב מאמר זה במסגרת ההתוועדות והשיחה שלנו. יש לנו כאן גם הצעה ללמוד את המאמר הזה עם חברותא או בשולחן שבת, כאשר לפני הפירושים והביאורים שכבר יהיו מוכנים בידינו, כל אחד יאמר מה הוא שומע בו.
נקרא אפוא על המפגש המופלא של רבי יוסי עם אליהו הנביא ועל מה שהתרחש בו, ואחר כך נשוחח סביב נקודה זו. חשוב לי לציין שאת הרעיון שאציג בפניכם שמעתי בעבר הרחוק ואין זו הגות משלי, ובכן יהיו הדברים בברכה ובהודיה ממי ששמעתי אותם שלעת־עתה איני זוכר מיהו.
תַּנְיָא, אָמַר רַבִּי יוֹסֵי: פַּעַם אַחַת הָיִיתִי מְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ וְנִכְנַסְתִּי לְחוּרְבָּה אַחַת מֵחוּרְבוֹת יְרוּשָׁלַיִם לְהִתְפַּלֵּל. בָּא אֵלִיָּהוּ זָכוּר לַטּוֹב וְשָׁמַר לִי עַל הַפֶּתַח [=המתין לי] עַד שֶׁסִּייַּמְתִּי תְּפִלָּתִי. לְאַחַר שֶׁסִּייַּמְתִּי תְּפִלָּתִי אָמַר לִי: ״שָׁלוֹם עָלֶיךָ רַבִּי״, וְאָמַרְתִּי לוֹ: ״שָׁלוֹם עָלֶיךָ רַבִּי וּמוֹרִי״. וְאָמַר לִי: "בְּנִי, מִפְּנֵי מָה נִכְנַסְתָּ לְחוּרְבָּה זוֹ?" אָמַרְתִּי לוֹ: "לְהִתְפַּלֵּל". וְאָמַר לִי: "הָיָה לְךָ לְהִתְפַּלֵּל בַּדֶּרֶךְ". וְאָמַרְתִּי לוֹ: "מִתְיָרֵא הָיִיתִי שֶׁמָּא יַפְסִיקוּ בִּי עוֹבְרֵי דְּרָכִים". וְאָמַר לִי: "הָיָה לְךָ לְהִתְפַּלֵּל תְּפִלָּה קְצָרָה".
ומסיים רבי יוסי:
בְּאוֹתָהּ שָׁעָה לָמַדְתִּי מִמֶּנּוּ שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים: לָמַדְתִּי שֶׁאֵין נִכְנָסִין לְחוּרְבָּה, וְלָמַדְתִּי שֶׁמִּתְפַּלְּלִין בַּדֶּרֶךְ, וְלָמַדְתִּי שֶׁהַמִּתְפַּלֵּל בַּדֶרֶךְ מִתְפַּלֵּל תְּפִלָּה קְצָרָה.
על כך אמרו חכמים:
תָּנוּ רַבָּנָן, מִפְּנֵי שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים אֵין נִכְנָסִין לְחוּרְבָּה: מִפְּנֵי חֲשָׁד, מִפְּנֵי הַמַּפּוֹלֶת, וּמִפְּנֵי הַמַּזִּיקִין.
פירוש הדברים לפי הפשט הוא כך: "מפני החשד" – אולי הוא נכנס לשם כדי לעשות מעשה שאינו ראוי; "מפני המפולת" – החשש שהחורבה עלולה להתמוטט עליו ולסכן אותו; "ומפני המזיקים" – מקומות נטושים ממגורי אדם הופכים למשכנם של רוחות רעות העלולות להזיק, ולכן באופן כללי ההנחיה היא שאין להיכנס לחורבה אפילו בעת צורך מסוים.
אל תוותר על הדרך
המאמר הזה מכיל בתוכו – כמו כל דברי התורה – יותר מאשר המשמעות הפשוטה, ועל פי עבודת הנפש אפשר להסביר את הדברים כך:
להיכנס לחורבה – פירושו להיכנס למקומות שנחרבו בנפש, מקומות כואבים שנטשנו אותם בגלל שלא נעים לנו להיות בהם. ובכן, כשאדם נכנס לחורבה נפשית שכזו הוא עלול להיתקל בשלוש סכנות.
מפני החשד – הוא הופך להיות חשדן. אדם שחווה טראומה ביחסי אנוש, יכול אחר כך להשליך את החוויה על כל מערכות היחסים שלו שיהיו מלוות בחוסר אמון. ולכן, ההיזכרות המחודשת בטראומה שחווינו עלולה להציף מחדש את החשדנות בכל מי שרוצה להתקרב אלינו. וכך, במקום להיענות לו בפשטות, נתחיל לחשוד ולחקור מה המניעים שלו, מה הוא רוצה להשיג מאיתנו… כמובן, זהו דבר לא בריא בעליל.
מפני המפולת – הדימוי כאן כל כך יפה: חורבה, כמשמעה, זהו מבנה שנחרב, אבל עדיין נותר משהו מהמבנה הראשוני, שהרי אפשר להיכנס לחורבה. אבל לפעמים החורבה עלולה להתמוטט, וכך גם המעט שנשאר מהמבנה המקורי יכול להיעלם. הרעיון הוא, שלפעמים עיסוק לא נכון בעבר יכול להפוך את החורבה למפולת מוחלטת… ולכן הדבר דורש להימנע ולנקוט משנה זהירות מפעולה כזו.
מפני המזיקים – בעולם הטיפול אומרים שילד פגוע – הופך לפוגע; מי שנדחה – דוחה אחר כך אחרים. כך גם אדם שהזיקו לו יכול להפוך למזיק בעצמו. "מפני המזיקים", אם כן, הכוונה היא שהוא עצמו יכול להפוך להיות מזיק.
הפריה וברכה
מכל האמור עולה שהגמרא מנחה אותנו שגם אם אדם רוצה להתפלל – סיבה מוצדקת בהחלט לכאורה – עדיף שיתפלל בדרך ולא ייכנס לחורבה. וזהו המסר הנפלא:
ה"דרך" מסמלת את התנועה קדימה, ואילו ה"חורבה" זו ההתעסקות וההתפלשות באירועי העבר. ובכן, כאשר רבי יוסי אומר שהוא מעדיף להתפלל בחורבה כדי שלא יפסיקו אותו עוברי דרכים, בא אליהו הנביא ואומר לו: לא! מוטב שזו תהיה אפילו תפילה קצרה או לא בכוונה האידיאלית – רק אל תוותר על הדרך, ובמקביל אל תוותר על המפגש עם עוברי דרכים שאמנם הדבר יכול להיראות לך כהפרעה בתפילתך, אבל כמה הפריה וברכה יכולות להיווצר במפגש כזה, כמה טוב יכול לצמוח מכך שאתה ממשיך בדרך!
לחיים חברים! את התובנה הזו אנחנו יכולים לקחת ולהשתמש בה בכל שלב בחיינו, כאשר עולים עניינים מן העבר שמבקשים התייחסות. אמנם אפשר להתייחס אליהם במידה הנדרשת, אבל בה־בעת לזכור שהתכלית היא להמשיך להיות בדרך. וגם אם יפסיקו אותנו עוברי דרכים, במקום לראות בכך תקלה – נראה בזה תוספת טובה וברכה שאנו אוגרים לתוכנו מכל הדמויות שאנחנו פוגשים. לחיים לחיים.
