רוחות של סתיו כבר מתחילות לנשב ברחובות. אפור עדין של אלול מתמזג בשלכת העצים, וברקע – תקיעות בשופר, סליחות, דיבורים על תשובה ועל ראש השנה הקרב לפתחנו. נדמה כאילו שוב הגיע חודש התשובה ואנו מתקרבים לחגי תשרי, ממש כבכל שנה. ובכל זאת, אי אפשר שלא לחוש זאת באוויר: שום דבר בשנתיים האחרונות אינו כבכל שנה.
אני נפגש עם הרב אלחנן ניר, ר"מ בישיבת שיח יצחק ורב קהילת 'מבקשי' בירושלים, עורך מוסף שבת של מקור ראשון, סופר ומשורר. אם לא די בכך, הוא גם נוטל חלק פעיל בהפצת בשורת התנ"ך וסגולת עם ישראל ברחבי העולם באמצעות מפגשים עם אנשי דת מוסלמים מרחבי העולם ועם חברי תנועת המקויה היפנית. בימים אלו ראה אור ספרו החדש של הרב אלחנן: 'זכרנו לחיים' – עיוני דעת ולב לראש השנה ולימי הסליחה והרחמים. לרגל הופעת הספר, ובעמדנו רגע לפני הימים הנוראים, ישבנו לשיחה מרתקת על עולם הכתיבה, על המלחמה, על ראש השנה, על חיים רוחניים בתוך שגרה של עבודה ומשפחה ועל תיקון העולם.
לגעת בדבר עצמו
נפתח בשאלה שאולי נראית טריוויאלית לעיתים, ובכל זאת יש מקום לתהות עליה: למה בעצם לכתוב ספר?
"אני חושב", משיב הרב אלחנן, "שכל אדם מגיע לעולם מתוך רצון ומתוך מחויבות להיות שותף בתיקון העולם, למצוא את החיבור שלו לנקודת השורש שלו, לנשמה דנשמה שלו, וכל אחד עושה את זה בדרך בה הבורא חנן אותו. האחד יכול להיות מורה בכיתה א', האחר יכול לסלול כבישים, השלישי יהיה רופא, ואני מנסה להביא משהו דרך הכתיבה".
למה דווקא באמצעות ספרים? יש כיום סוגים רבים של מדיות…
"יש איזו אינטימיות עם ספר, שאין דומה לה. יש פה איזה 'אנכ"י' – 'אנא נפשי כתבית יהבית' (אני את נפשי כתבתי ונתתי), וזה מאפשר להיכנס באמת לתוך הדבר. מה בעצם אנחנו עושים בבית המדרש? מבוקר עד ערב אנחנו לומדים ספרים שכתבו יהודים לאורך הדורות. אתמול נתתי שיעור ביחס לשאלה הלכתית שנשאלתי: האם מותר לקרוא במוצב ברפיח בספר תורה שיש שאלה על כשרותו. עסקנו זמן רב בסוגיא, ובמיוחד בשיטת הרמב"ם שדבריו נראים סותרים זה את זה. אנחנו לומדים דבר שכתב יהודי לפני 800 שנה, ובדרך זו אנחנו נוגעים באינסוף. כל כתיבה של ספר שמבקש לחבר את הנשמות אל מקורן, היא שותפות בנתינת התורה.
"כתיבת הספר היא סוג של זיקוק, הידוק, שאין במדיות אחרות", מוסיף הרב אלחנן על הייחודיות שבעניין. "הקלטה, למשל, עשויה להיות כולה בטייק אחד, אבל דרך הספר האדם יכול להביא משהו מאוד שלם ואסוף, לא רק אנקדוטלי ומקומי. יש פה מדיה שכלל לא נס לחה".
במובן מסוים, כאשר כל מילה מוקפדת ומנוסחת יש בזה משהו שהוא מעין שירה, כך שגם הצורה של הטקסט היא חלק מהותי, לא רק התוכן.
"על בעל התניא כתוב שהיה יושב על ו' יתרה או חסרה י"ד ימים. אני לא יכול לומר כך על עצמי, כמובן, אבל בספר הזה יש ניסיון אמיתי לדייק את הנושא הספציפי הזה: מהו ראש השנה, מה פירוש 'היום הרת עולם', ומה פשר הביטויים 'המלך הקדוש' ו'המלך המשפט'. הכוונה הייתה לא לכתוב על ראש השנה לצד חגים נוספים, אלא להיות לגמרי ביום הזה, בפלא שלו, להסכים לשהות בו".
מחכים לחיבוק
למה באמת בחרת לכתוב דווקא על הימים הנוראים?
"אני הרגשתי שהתחלנו בתשפ"ד את הימים הנוראים, ולא סיימנו אותם. אנחנו עדיין בעיצומם של הימים הנוראים. האר"י ז"ל כותב על תהליך הנסירה שמתחיל בראש השנה, ב'שמאלו תחת לראשי', ומתאר כיצד אנחנו עוברים תהליך ארוך, עד שמגיעים ל'ימינו תחבקני' ולייחוד השלם עם הקב"ה בשמיני עצרת. האר"י גם תיקן לנו הקפות שניות במוצאי החג – עוד איזה חיבוק לפני הקור של החורף… וקשה לא להבחין שהפעם לא הגענו לסוף – לא הייתה עדיין שמחת תורה שלמה. לא הגיע יום האהבה שהמתיק את ימי היראה לגמרי".
אנחנו עדיין מחכים לחיבוק הזה.
"נכון. במובן מסוים אנחנו כבר 700 ימים בראש השנה. בהקשר הזה, משמעותו של ראש השנה עבורי היא לשוב אל נקודת הראשית. יש ספר בשם 'טראומה והחלמה' שכתבה ג'ודית לואיס הרמן, חוקרת טראומה בכירה שפגשה את הלוחמים האמריקאים שחזרו מווייטנאם, והיא מסבירה שחלק מההיחלצות מהטראומה זה דרך המפגש עם ההתחלה, עם הבראשית. בשבילי, הספר מספק הזדמנות להיפגש שוב עם ההתחלה, עם הנקודה הראשונה ביותר.
"במהלך המלחמה, הייתי חוזר לא פעם מאוחר בלילה מהלוויות, ממפגשים עם קהילות של מפונים, עם חיילים שנכנסים לעזה ועם פצועים בבתי חולים בכל הארץ, ואז הייתי יושב ומתבונן – לפעמים אפילו למשך עשר דקות או חצי שעה – מנסה לרדת לעומקו של היום הזה שבו נכתב מי יחיה ומי ימות, מי בקיצו ומי לא בקיצו. הספר הזה נכתב בתוך הסערה והכאב ומתוכם, ואפשר אפילו לומר שהוא נכתב בדמע".
הרבה נכתב כבר במשך הדורות בעניין הימים הנוראים. במה החידוש של התורות שבספר בעיניך?
"בתי המדרש היום מחולקים, באופן כללי, לשני קצוות: אלו שעוסקים במבט המאקרו, בגדול, בכלל, ולא פעם שוכחים את האדם הפרטי על אתגריו, קשייו ותקוותיו, ואלו שעוסקים בסובייקט, בחיבוטי הנפש, בבקשות הרוח ובמערכות היחסים של הלב, אבל משהים את העיסוק בסיפור הגדול שאנחנו בתוכו.
"הספר הזה מבקש לגעת ולדברר מחדש את שני המוקדים האלו – לדבר על היום הגדול הזה: 'היום הרת עולם' ו'היום יעמיד במשפט כל יצורי עולמים', להעמיק במשמעות הגדולה של 'ה' אלוקי ישראל מלך'; ויחד עם זאת להיות עם האדם ביום הזה, להציע שפה לנפש על ריבויה וחסרונותיה, על קשייה להתפלל ועל המבוכות שמלוות אותה בעבודה הנפשית והרוחנית שלה, ללחוש את סוד הלב ב'לך אמר לבי בקשו פני את פניך ה' אבקש', להעמיק בעולם הנגלה והנסתר ביחס ליום הזה, ולהביא גם מעולמות הספרות והיצירה, הפסיכואנליזה והפילוסופיה, כי בלעדיהם משהו בריקוד הסודי הזה שבין הקצוות בהכרח יופר".
בהקשר הזה, דווקא כאדם שהוא גם רב וגם משורר וסופר – מה בעיניך המקום של שילוב תחומים נוספים, כגון הפרוזה והשירה, עם התורה?
"אני חושב שבית המדרש עוסק הרבה בקומת הנשמה של האדם, והעולם של התרבות, היצירה, הספרות, עוסק בקומת הרוח, והשאלה היא איך מחברים את הנשמה עם הנפש. תורה שאין עימה מלאכה, כלומר שאין איתה אנרגיה שמוליכה אותה, שאין בה מוסיקה ועושר של חיים ושל שפה ואין בה מקום לרוח ולנפש אנושית – זו תורה מאוד מכווצת ומצומצמת. וכשהתורה מגיעה עם העושר של המרחב התרבותי, עם השאלות שרק המרחב הזה יודע לשאול, עם הדיוק שלו ועם מנגינה מיוחדת – היא הופכת להיות עשירה ורחבה ומעמיקה יותר, ומצליחה גם לצאת מבית המדרש אל השדה, אל הרחוב, אל אזורים שאפילו יושב בית המדרש לא האמין שהיא תגיע אליהם.
"לכן, בעיניי, זה חיבור חזק שהולך להתחזק עוד יותר בשנים הקרובות, חיבור שמעצים את התורה, ומייצר נפשות שלא פוחדות ממה שקורה בחוץ. לא סתם מרן הרב קוק זצ"ל דיבר קרוב ל-400 פעמים על הספרות ועל הצורך של תלמידי החכמים לעסוק בה, שכן היא המדיום שדרכו בית המדרש פוגש את האדם באשר הוא, את היהודי באשר הוא. יש בתי מדרש של הרב קוק שנסוגים מהעניין הספרותי והתרבותי, חרדים ממנו, ויהיו לזה המון השלכות. התורה עצמה תיפגע מהנסיגה הזאת. לכן בספר הזה הבאתי גם מהעושר שמביא לנו המרחב היצירתי והספרותי, וגם ממנו ניקח לעבוד את ה'".
מפגש שעוד לא היה מעולם
אז מהי באמת נקודת הראשית הזו שאנו שבים אליה בראש השנה?
הרב אלחנן פותח בעמוד 155 בספר:
היהודי, גם כשהוא חסר כול, גם כשהוא נעקד על גבי המזבח ומתקיים בו "כִּי עָלֶיךָ הֹרַגְנוּ כָל הַיּוֹם נֶחְשַׁבְנוּ כְּצֹאן טִבְחָה" ‑ איננו מוותר. הוא חפץ ורוצה במלך. הוא איננו תר אחר מלך תקיף וגיבור, המולך ושוכן פאר בהיכל מלכותו. להפך; הוא חפץ במלך הנמצא עימו בצרה, ומציע את המלך הזה, מלכו האישי והחרישי, למלך על כל הארץ.
זהו הלוז העובר מדור לדור: אף שהיהודי נתון בסבך גלויותיו, בראש השנה הוא נאזר בגבורה וממליך. הוא מוותר על המרחב העובדתי שבו נעים חייו ומבכֵּר לבוא אל המרחב הסיפורי, הנרטיבי, ובו הוא ממליך את מלכו של עולם. הוא איננו אנוס לעשות זאת, הוא חפץ בכך. רצונו הראשוני בקב"ה מעורר את המלך לצאת מחביונו ולשוב אל העולם. והיהודי כמו מזכיר למלכו: גם מול כל היצורים והעמים האחרים, המלוכה שלך תלויה בנו וזקוקה לנו. אומנם שמך מבקש להתגלות על כל פעול ויצור ועל כל המון האדם, אך מלוכה זו נובעת מכוחם של ישראל…
כי היהודי לעולם מבקש ומשווע לגאולה, וגם בעת השפלות אינו שוכח להתחנן "וּבְכֵן תֵּן כָּבוֹד ה' לְעַמֶּךָ". רק כבוד לאומי זה הוא שיביא ל"וְתִמְלֹךְ אַתָּה הוּא ה' אֱלֹקֵינוּ מְהֵרָה לְבַדֶּךָ עַל כָּל מַעֲשֶׂיךָ", לנוכחותו המלאה במרחב האוניברסלי.
"כלומר, מי כביכול ממליך מלכים? אנחנו, שצועקים לו 'המלך', שהרי 'אין מלך בלא עם'. ביום הזה אני אומר: למרות הכל, אני איתך, אנחנו ביחד. ממקומך מלכנו תופיע ותמלוך עלינו. זה יום שבו כל מערכת היחסים מקבלת פתאום איזה גילוי חדש, נוכחות חדשה".
אז בעצם נקודת הראשית היא עצם המפגש הראשוני, עצם הקשר עם מלכו של עולם?
"עצם הקשר, אבל לא הקשר שהיה בעבר. הראשית הזו מופיעה עכשיו מחדש, בתשפ"ו".
כלומר, לא רק נוסטלגיה בה אנחנו מתרפקים על העבר ומנסים לשחזר את הימים הראשונים.
"נכון, אנחנו מנסים לשאול מה זו מלכות ה' עכשיו, השנה, ולהאמין ש'בכל שנה ושנה יורד ומאיר מחכמה עילאה אור חדש ומחודש שלא היה מאיר עדיין מעולם', כפי שכותב בעל התניא באגרת הקודש. זה לא ש'היה פה שמח לפני שנולדתי' ועכשיו אני מנסה למחזר את זה, לאסוף את השאריות, אלא שאני מחפש מפגש שלא היה מעולם בינינו. לשם כך אני צריך להיזכר איפה אני, ואיפה אתה. כשאני צועק 'המלך', פתאום אני נזכר שגם אני קיים. מי יצעק 'המלך' אם אני לא פה?"
בהקשר הזה יש באמת איזו שניות מאוד מעניינת בלוח השנה שלנו: מצד אחד החיים שלנו מתקדמים בקו ליניארי, על ציר הזמן, ומה שהיה לפני שנה לא יהיה כמו לפני שנתיים; מצד שני, השנה – כשמה כן היא – הולכת ושונה, יש איזו מעגליות בחיים שלנו ובמעגל החגים שלנו. לפי זה עולה השאלה: האם יש פה חזרה לאותה הנקודה שוב ושוב, או שמא התקדמות אחת?
"הסכנה של כל אחד מאיתנו", מסביר הרב אלחנן, "היא להתמקם בתפקיד הכי מגונה שאפשר למצוא היום במרחב הציבורי: ה'לשעברים'. אדם שלא מסוגל להתחדש, שכאשר מגיע ראש השנה הוא חוזר לראשי השנה הקודמים. 'אסור להיות זקן' לימד אותנו ר' נחמן, זה היה בעיניו אולי המצב הנפשי הנורא ביותר. השאלה היא איך אתה פוגש מחדש לגמרי את ההוויה, את ההיות. כמו המשנה למלך בסיפורו של ר' נחמן, ששואל: היכן אני בעולם? בראש השנה אנו שואלים: איזה עולם אנחנו רוצים שיהיה פה? איזה אדם? ואילו מערכות יחסים?
"בראש השנה הכל עדיין מאוד ראשוני, ואפשר לגעת בראשוניות הזו ולתפוס אותה כפתח: אני לא קיים בלעדיך. כל אחד מאיתנו מכונן את המציאות של השני, ופתאום אני יכול לקבל עוד שנה של חיים. זה 'קראוהו בהיותו קרוב', הקירבה הזו מכוננת אותו, ואותי, וקוראת לי".
האש החדשה
אתה כותב בספר הרבה על החשיבות "לבקש בגדול", לא להסתפק במציאות הקיימת, לא להסתפק בפירורים אלא לחשוב הכי גדול שאפשר, לבקש ולכסוף לגאולה שלמה. אבל אולי חלק מהקושי להגיע כך לראש השנה, ובכלל לחיות כך – קושי שגם אתה כותב עליו המון, כאן ובספרים אחרים – זה תהליך ההתבגרות והעבודה לאורך שנים.
נוכל לדמיין בחור שבצעירותו התפלל כשהוא בוער כולו, והאמין באמת שאנחנו מביאים את הגאולה עכשיו. אבל אז עברה עוד שנה, ועוד אחת, ובשלב מסוים הוא כבר מתחיל להתעייף. יש משהו שנראה כמעט נאיבי באדם שממשיך כך למרות שהוא רואה ששנה אחרי שנה המציאות נותרת לכאורה כפי שהיא, סגורה בתוך עצמה, בלי גאולה שלימה ותיקון העולם. איך ניתן להמשיך להתפלל ולחיות כך בצורה בוגרת ומפוכחת?
"באחד הפרקים בספר אני שואל: איך חיים חיים רוחניים אחרי גיל 25? זאת שאלה שאני נשאל ללא הרף. אני חושב שהדבר הראשון הוא להכיר בכך שאין לי סיכוי כל עוד אני תובע מעצמי כיום את אותם הדברים שדרשתי מעצמי בגיל אחר. אם שוב התחלת דף יומי ועצרת אחרי כמה זמן, שוב התחלת להתפלל ואחרי 3 שניות מצאת את עצמך חושב על הבנק, שוב ניסית להחזיק בעולם רוחני מלא ואז הריחיים שעל הצוואר מנעו זאת ממך – דבר ראשון אני אומר לך: אתה בסדר, אתה מאה אחוז. שגרת היום יום היא באמת אירוע מאתגר מאוד, וההכרה בכך משחררת את רגשות האשם שמצמיתים וכולאים אותנו, ועכשיו יש לנו אפשרויות להתמודדות".
יש כאן גם הכרה במצבנו, וגם חמלה על עצם הקיום האנושי, היכולת להסתכל על עצמנו ולומר: באמת לא פשוט כאן.
"זה באמת לא פשוט. עצם זה שאני מפרנס את בני ביתי, נושא ונותן באמונה, ומצליח קצת לנשום ולחנך את ילדיי, ולהקדיש זמן גם כזוג אחד לשני – כל זה פלא אדיר. אז קודם כל – מחיאות כפיים, קורה פה משהו".
נראה שחלק מהסכנה, כשאנו מדברים על תקופות של נעורים ושל עוצמה, הוא גם שיהיה רק רצון לחזור למה שהיה, לדבר שכבר לא רלוונטי בשלב הזה בחיים.
"בסופו של דבר, עולם הישיבות משקיע את כל מרצו רק ב-5-6 שנים בחיים שלנו. אבל החיים וההתרחשות הרוחנית הרבה יותר רחבים ומעמיקים, ובשנותיו היפות ביותר של האדם כמעט שאין לו מענה לעולמו הרוחני והפנימי. אז נכון שב"ה יש כיום המון פרויקטים נפלאים של לימוד תורה יומי, אבל זה לא מספיק. 'גם הנפש לא תימלא', הנפש שואפת ללב, לעבודה פנימית, לשפה שנותנת מענה לאתגרים שלי גם כאדם בן ארבעים וחמישים.
"האדם צריך להיזהר שלא להיות "עבריין" – כזה שחי בעבר. אני יכול לומר מהניסיון הקטן שלי, שהמתנות של גיל 20 ו-30 זה 'אפס קצהו' מהמתנות שמגיעות אחר כך. אבל זו עבודה אחרת, שדורשת דיוק אחר".
זו נקודה שהתרבות שלנו כל הזמן צועקת הפוך ממנה: העולם שייך לצעירים, והמבוגרים רק מתרפקים על הנוסטלגיה ועל הזיכרונות מימים עברו. אני חושב שזו נקודה משמעותית לומר שאדרבה, אנחנו מתקדמים, ועם הזמן והשנים גם זוכים ליותר.
"במובן הזה, אני חושב שחלק מהחידוש היהודי הוא ה-מֶשֶך: 'ונהיה אנחנו, וצאצאינו, וצאצאי צאצאינו…'. אני חלק ממסע הדורות, והקב"ה נותן לנו תורה בכל דור ובכל גיל. עכשיו נשארת השאלה: איך אני מתחבר לתורה בעזרת האנרגיות שיש לי עכשיו, עם ילדים וקשיים, חסרונות ולקויות. כשאתה פוגש את הקירות עצמם, את החסרונות בלי שום עטיפה – דווקא עכשיו אפשר להיפגש על אמת עם ה' יתברך, עם התורה ועם הנפש".
יחיד ואינטימיות בתוך הסיפור הגדול
"איך בכל זאת מחזיקים גם חיים רוחניים בתוך כל זה?" ממשיך הרב אלחנן, "אני מכיר כמה אפשרויות, עליהן כתבתי גם בספר.
"דרך אחת היא נקודת החבר: חברותא שמדברים בה על החיים ועל מילי דשמיא, לא רק על פוליטיקה ומזג האוויר. האפשרות השנייה היא חבורה ייעודית לעבודת ה', והשלישית – הקהילה של האדם. לדעתי פה טמונה המשימה הבאה בציבור של עובדי ה'. איך ממסדים קהילות שתכליתן הטענת הנפש שהתרוקנה במהלך השבוע? מהתוועדות בחמישי בערב, ועד השאלה איך נכנסים לליל שבת, לקידוש, לתפילות. איך מייצרים מרחב שבו פעם בשבוע האדם שם לב אל הנשמה, ואיך מעבירים את הכיסופים שלנו לחיי המעשה. כשאתה לבד, אם אין לך אופי מאוד חזק – כלומר, לרוב מוחלט של האנשים – זה כמעט בלתי אפשרי להתקדם ולשמור על חיים רוחניים עשירים".
"אפשרות אחרת", מוסיף הרב אלחנן, "היא אדם שיש לו רבי שמחיה אותו ומטעין את הבטרייה שלו, אולם להרבה מאוד אנשים היום האפשרות הזו איננה פתוחה. להיות תלוי באדם אחר, זו מציאות שהציבור הדתי לא גדל בה".
אבל גם האופציה שמביא הרב קוק, שלא להתבטל לרבי אלא לכלל ישראל, היא קשה לרבים מאיתנו כיום. כבר לא מדברים על קולקטיב שמבטל את הכלל, אלא על כל יחיד שהוא עולם ומלואו.
"נכון, אבל אתה יכול לראות שדווקא עכשיו, במלחמה, האנרגיה הזו נותנת המון. 'אשריהם של ישראל שדבקים בנשמת האומה' כותב הרב קוק, ואתה פוגש אנשים שחיים את הקיום הזה, והם אלו שמחזיקים את הצבא כיום".
ועדיין אין לנו את אותה הרוח שהייתה בשנת 48', כשהיה משהו מאוד סוציאליסטי ומאוד מקדש את הקרבת חיי היחיד על מזבח האומה והארץ.
"אני חושב שהמושגים שלנו מתכיילים מחדש. אנחנו חוזרים לאיזו עוצמה לאומית, שבתוכה יש סובייקט ואינטימיות. אם הדור הראשון של המדינה היה מלא בלאומיות, והדור השני גילה את היחיד, אני מרגיש שהשנתיים האחרונות מתיכות את הכללי באישי ולהפך, ואנחנו מגלים פה נפילים, נשמות אדירות".
אולי ניתן להשוות את זה קצת לדואליות שיש לנו בתפילה – כאשר מצד אחד התפילה שלנו היא תפילה ציבורית, מתוך הסידור, בלשון רבים ובמניין, ומצד שני כל אחד מתפלל בעצמו, מביא את עולמו האישי לתוך המילים, וצובע את התפילה בצבעים המיוחדים שלו. נראה שאדרבה, בדיוק מכך נובע כוחה של תפילת הציבור: לא ממקום שמוחק את היחידים אלא להפך, הוא מורכב מיחידים שכל אחד מהם מביא איתו את עולמו הפנימי העשיר ואת התפילה שלו.
"כן, וחלק מהעניין הוא גם שבתפילה אני לא עומד לבד. אני חלק מקהילה, מעם, וכולנו עומדים יחד מול הקב"ה. לכן אנחנו אומרים בתפילה 'בתוך שאר חולי ישראל', ולצד זאת יש גם את הקיום שלי. השל"ה כותב על הפסוק 'זה א־לי ואנוהו', שהכוונה היא שעכשיו אני אישית עומד מולך, ולא מספיק לי רק 'אלוקי אבי'".
גם בשיחות הר"ן א' נאמר על הפסוק "אני ידעתי כי גדול ה'" שמה שחווה האדם היום מה', אינו יכול אפילו לספר לחברו.
"כן. ויחד עם זה אני חלק מסיפור גדול, שבו משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע. אני עוד חוליה בתוך השרשרת הזאת".
האם זה לא מביא לתחושת ביטול ואפסיות? אם אני רק חלק מאיזה כלל עצום, מה משמעות הקיום שלי ומשמעות המעשים שלי?
"אני חושב שכשנולד לאדם ילד, הוא חש פתאום שהוא חלק מהשרשרת, הוא מביא את החולייה הבאה לנצח, אבל בכך גם החולייה שלו מתקבעת בנצח. בדורות האחרונים יש לנו יצירות אדירות בארץ, בבית המדרש, במרחבי האומנות, הספרות, התיאטרון. ועם כל זה – אני חלק מסיפור גדול, אני לא יכול להמציא הכל.
"זה מה שיפה גם בשפה: כשאני אומר 'אהבה' – אתה שומע את המונח באופן שונה ממני, ועדיין יש בהבנות שלנו מן המשותף. אם אין בהן משותף, וכל אחד הוא 'מונאדה' בלשונו של לייבניץ, שאין לה אפשרות ליצור זיקה לאחרים, אז אין בינינו שפה, אין בינינו אפשרות לשותפות אמת.
"כולנו, אם כן, שותפים לבית מדרש בן אלפי שנים שבו כל הזמן יש התרחשות, ואנחנו יכולים להוסיף נדבך שיונק וניזון מהדורות הקודמים, ועם זאת מביא את היופי והחידוש שלו. זה דבר פלא".
דיבור אותנטי
הרב אלחנן, מה הנקודה המרכזית שהולכת איתך בימים האלו, בתוך כל הסערה המתמשכת שכולנו נמצאים בה?
הרב אלחנן מחייך ומשיב: "לפעמים אני שואל את עצמי, איך יכול להיות שאחרי השואה הנוראה הקב"ה לא יכול היה להביא אותנו למקום שקט, שנוכל קצת לשים את הראש על דיונה… אבל הצורך הזה להילחם כל הזמן, לעמוד על נפשנו, מכריח אותנו בעצם לדייק – מה אנחנו עושים פה; מה זו קדושה; איך נראים חיים לאומיים המבקשים להביא טוב לעולם, שמיוסדים על 'ואהבת לרעך כמוך' ועל דעת אלוקים; איך נראה מוקד עולמי המושתת על החסד והרחמים ולא על הגבורה. אנחנו ניצבים היום מול דת שכל העניין שלה הוא ה'כניעה' מול האינסוף, זו משמעות השם 'אסלאם'. האירוע מבחינתם זה לא החיים. לעומת זאת, אצלנו כתוב 'וה' אלוקים אמת הוא אלוקים חיים', 'כתבנו בספר החיים, למענך אלוקים חיים'. והשאלה העומדת בפנינו היא, איך אני יכול להיות קיים, רלוונטי, נוכח, ולייצר קדושה שיש בה חיים ולא אפיסה שלהם.
"אנחנו נשאלים, אם כן: איך אפשר לפגוש את הקדושה כהתעצמות ומלאות החיים? מה יש לנו להציע לבדידות ולכאב האנושי, לחוסר המשמעות שבקיום? האם נישטף בתוך פונדמנטליזם אסלאמי שבוחר בפרשנות הסונית הנוראה ביותר של האסלאם, או שנוכל להציע הצעה אחרת? אנחנו בראש החץ, כל העולם מסתכל עלינו ועוקב מה יהיה כאן.
"במובן הזה, העולם מאוד קטן, והאופן בו אנחנו מנהלים את המצב משפיע על הרבה מאוד מאבקים, על איך ייראו אירופה וארה"ב, לא רק פוליטית וביטחונית אלא גם רוחנית, איך ייראה האדם".
בהקשר הזה, אולי השאלה העתיקה והמורכבת ביותר בקיום האנושי מול אלוקים היא השאלה על הצדק האלוקי בעולם. בתקופות כאלו במיוחד, מול הזוועות שפגשנו בשנתיים האחרונות, צפה השאלה: באיזו תנועה נפשית אנחנו ניגשים להמליך את הקב"ה בראש השנה, כשנדמה לעיתים שמשהו במציאות שלנו לא עובד?
"כמו אנשי כנסת הגדולה, שנאמר עליהם ש'משום שידעו שאמיתי הוא לא כיזבו בו, ושאלו: איה נוראותיך, איה גבורותיך". מערכת היחסים חייבת להיות מושתת על אמת, על כנות. אין מערכת יחסים שמושתת על זיוף, זה כבר 'קמח טחון טחנת, בית שרוף שרפת'. האדם צריך להביא את עצמו לחלוטין".
ומה זה אומר בפועל?
"שעל האדם להביא את הכל למערכת היחסים הזאת, גם את הכעס. החובה המרכזית שלנו בראש השנה, היא תקיעת השופר. אין שם מילים, וזה לא בטעות. אנחנו עוד לפני המילים. יש לנו מלכויות זכרונות ושופרות, אבל קודם כל: תהיה בבסיס של האין מילים, של ה'געייה'.
"אי אפשר שהאדם יעמוד מול הבורא וידקלם את מה שאמרו לו להגיד. אני מביא את עצמי, את השנתיים האלו, על כל העליות והנפילות שהיו".
עם מה אתה באופן אישי הולך מול השאלות הקשות על הצדק האלוקי? על אף כל המחדלים, בסוף שני הילדים הג'ינג'ים והמתוקים של משפחת ביבס לא אשמים במחדלים הפוליטיים האלו. איך מתייחסים לכזאת זוועה שלא ניתן בכלל להכיל?
"שאלה קשה, מה יש לי לומר. באמת שאין לי מילים. אנחנו לא יכולים לומר דברים שאנחנו לא נמצאים בהם. ועם זאת, יהודים התפללו גם בשואה: 'מלך רחמן רחם עלינו'. אנחנו חיים את הקרע הזה, אין לנו תשובות. אנחנו נותנים מקום למציאות שאינה קוהרנטית, למציאות שבורה, חבולה, ומתוך השבר צועקים 'אייכה', 'ממקומך מלכנו תופיע'".
כלומר, בתפילה אנחנו מביאים לא רק את התשובות, אלא את השאלות.
"ר' נחמן אומר שקשי"א ראשי תיבות: שמע ה' קולי אקרא. אם יש לי המון קושיות, אני יכול להביא את הקושיות אל ה', להפוך את המונולוג שלי לדיאלוג".
מה לדעתך יהיה עם שמחת תורה בשנים הקרובות?
"בכייה מסטרא דא וחדווה מסטרא דא. אנחנו לומדים עכשיו לעצב את החג הזה מחדש. ואולי כמו בשנה הקודמת, נעשה גם השנה הקפה שבה אנו בליבנו עם החיילים, אחת לחטופים, לכוחות הבריאות, לפצועים וכו'. לא האמנו שנגיע לזה, חשבנו שנעצב בדורות האלה רק את יום העצמאות, והנה אנו מעצבים גם את שמחת תורה".
הם רואים הכל
הזכרת את ההמלכה של ה' בראש השנה. זו נקודה שלעיתים קשה לנו היום להתחבר אליה בצורה אותנטית.
"נראה לי שבכלל אין לנו היום הרבה קירבה לפאר, זה זר לנו, מין שריד מימי הביניים. אנחנו הולכים על האותנטי, במקום המטוקס והחגיגי.
"כמה חודשים אחרי השביעי באוקטובר, קיבלנו פנייה – הרב אייל ורד, הרב אורי שרקי ואני – לבוא לדבר עם בית המלוכה של איחוד האמירויות באבו דאבי. בין השאר, עשו לנו שם סיור במסגד הגדול שלהם, מסגד השייח' זאיד, ופתאום היה לי געגוע אדיר למקדש, לבית הגדול והמפואר שלנו ולאיזו הרמוניה ושלמות במציאות. ניכר שהציפייה למקדש עולה מאוד בשנים האחרונות, בפרט כשכל הלוחמים מספרים על כך שבכל בית בעזה יש תמונות של אל אקצה, ואם הם יודעים על מה הם נלחמים – ודאי שגם עלינו לדעת. אבל גם באופן כללי יותר, יש געגוע למרכז שיש בו שלמות, שיש בו חיבור של שמים וארץ. געגוע לכך שמערכת המושגים שלנו תוכל לעלות מן הגלות לארץ ישראל, שיהיה מקום שממנו הכל יונק".
תוכל באמת לשתף על החוויות מהביקורים האלו, ובכלל מהקשרים שלך עם מנהיגים ואנשי דת מובילים בעולם המוסלמי?
"המפגש באיחוד האמירויות היה התחלה של יוזמה שהגיעה מבית המלוכה שלהם שמבקש להיפגש עם רבנים, דווקא מהציונות הדתית, וליצור זיקה פנימית בין העמים. יש שם קשר מאוד עמוק עם ישראל, קשר שיש בו לא רק אינטרסים. הם מבקשים לשמוע איזו זיקה נוכל לייצר, ומה יש לנו להביא להם.
"בשלב מסוים, לקח אותנו החוצה האדם שאחראי על קשרי החוץ שלהם, הצביע על ימה קטנה שמאחוריה נמצאת איראן, ושאל אותנו: אבל איך אתם מאפשרים לעצמכם כל הזמן לריב ככה? אתם לא מבינים שהם, האיראנים, רואים הכל?
"במובן הזה, חייבים להבין באיזה הקשר אנחנו נמצאים. זה חלק ממאמץ של השנתיים האחרונות, בו אנחנו נענים להזמנות של מנהיגים ופוסקי הלכה אסלאמיים, ומנסים לייצר מפגש שתכליתו היא הצלת יהודים. לא מדובר באיזו היכרות נחמדה שבה כל אחד מספר על תרבותו, או בשיח בין-דתי, זה מאוד מעשי הקשר הזה.
"במפגש האחרון היינו הרב אייל ואני בבריסל, לפני שלושה חודשים. אמרנו להם: אתם יכולים להיות או שותפים לברכה הגדולה שעם התנ"ך מביא לעולם, או להיאבק בה. אבל כפי שהנצרות לא הצליחה לעצור אותנו במשך אלפיים שנה והנה שבנו לארץ, גם אתם לא תוכלו לעצור אותנו. יש לכם את האפשרות להיות חלק מה'והיה ברכה' של עם ישראל, ומי שהוא חלק מהברכה ושותף לה – כמו הדרוזים בצפון למשל – האחריות שלנו היא כמובן גם לדאוג לו, לכבישים, לבתי חולים ולכל השירותים המוניציפאליים, אבל לא כישות לאומית נוספת כאן, שזו למעשה מכבסת מילים לקץ מדינת ישראל.
"סיפרנו להם גם שזרמי העומק שעוברים על החברה היהודית, מראים שהיא הופכת להרבה יותר יהודית והרבה יותר לאומית. שנה אחרי הטבח, הראו הסקרים ש-34% מהישראלים מעידים על כך שהם נהיו יותר לאומיים ויותר יהודיים אחרי השביעי באוקטובר. אלו האנשים שיכריעו את מערכות הבחירות, זה למעלה משליש מהיהודים פה. זה אולי ציבור שלא עושה הרבה רעש, אבל אלו יהודים רבים שחשים עכשיו הרבה יותר קשורים לארץ הזאת ומבינים מה אנחנו עושים פה.
"האימאמים המוסלמים היו בהלם מכך. הם חשבו שרק נרצה לסגת אחרי כזאת מתקפה נוראה. אחד מהם פנה למזרחן שהיה איתנו ושאל אם מה ש'חכים אלחנן' אומר זה אכן כן, וכשהוא אישר לו שזה המצב בישראל האימאם היה בהלם.
"יש כיום בקשה אדירה לשפה פנימית, רוחנית, קדושה. להבנה מהי מהותם של ישראל, למה באנו לעולם. וניסיון ההקשבה הזה הוא לא רק בתוכנו; העולם מחכה לשמוע מה אנחנו רוצים, למה אנחנו פה. וככל שאנחנו מביאים דברי אמת כלפי חוץ, ולא ממשיכים להתבוסס בפוליטיקלי קורקט, בדיבורים רק בשם הבטחון והנורמליות – יש לכך הערכה רבה בחוץ. אני ממש רואה את זה במפגשים עם נציגים מוסלמים בכל העולם".
ולא מדובר רק על קשר עם נציגים מארצות האסלאם…
"אני גם בקשר עם תנועת המקויה היפנית. חמי זצ"ל (הרב בני אלון. ש.ה) הביא אותם לרצי"ה קוק זצ"ל שמאוד אהב אותם, ומאז הם מגיעים בכל שנה להקפות שניות בבית הרב קוק. אנחנו נמצאים בקשר הדוק. אחרי הצונאמי הקשה שהיה ביפן לפני כמעט 15 שנים, נסענו לשם – רעייתי ואני – למשך שבועיים. דיברנו בשלושה סמינרים, כל אחד עם אלפי אנשים שחיים שם קרוב למקום האסון, וכל מה שהם רצו לשמוע זה מה יש לעם התנ"ך לומר להם, איזו נחמה נוכל להציע להם. מדהים היה להיכנס לאולם בו חיכו לנו האלפים הללו כשהם שרים לנו 'עם ישראל חי', ו'כי מציון תצא תורה' בעברית.
"חברי התנועה באים לארץ בגלים כבר מתחילת המלחמה, כל כמה חודשים, ואנחנו נוסעים יחד לחזק ביישובי העוטף, ולבקר את החיילים הפצועים הצדיקים שלנו בבתי החולים. אני גם רואה שכשאני מדבר איתם דיבורים של גודל, של פרספקטיבה, הם מקבלים המון כוח מזה. ממש היום בא הנציג שלהם לדבר איתי. הוא שאל מה המצב כאן בארץ, ואמרתי לו שאנחנו בתנועה כלפי מעלה, יש כאן סייעתא דשמיא גדולה וגם אתגרים שטרם תמו. אבל הנה היום – אמרתי לו – בי"ד באלול מלאה שנה למבצע הביפרים, שבמובנים עמוקים שינה את כל פני המערכה. בעולם המוסלמי זה אירוע אדיר, שבמובנים לא מעטים הצליח להחזיר את כבודנו הלאומי אצל אויבינו, את חוכמתנו שאבדה במתקפת שמחת תורה".
"יש צמא אדיר גם אצלנו", מספר הרב אלחנן על השינויים הפנימיים המתחוללים לא רק בארצות רחוקות. "הפוליטיקה מכסה את זה, היא עושה שירות בעייתי מאוד ליהדות, אבל כשמצליחים להכניס אותה להשהיה אתה רואה צמא אדיר. לפני פסח נסעתי מטעם תנועת חב"ד להעביר סמינר בקפריסין ל-50 אנשי תקשורת ורוח, מידיעות אחרונות, מהארץ, מערוצים 12 ו-13. הייתי בטוח שברוב הזמן המשתתפים ילכו לכייף בים ואני אשאר עם כמה בודדים שיתעניינו. אבל השיחות שלנו היו מלאות, ולא רצו שנסיים שם. יש כאן הזמנה גם לציונות הדתית, להבין שלחיבור הכל כך הדוק של יהדות ללאומיות יש גם מחירים. דווקא חב"ד, שמשהים את החיבור הזה ודואגים להיות אירוע לא פוליטי, מאפשרים במובן הזה הרבה יותר הזמנה למפגש".
כלומר, השינוי עשוי לבוא דווקא לא דרך הפוליטי.
"זה לא אומר לא להיות עם ייצוג פוליטי ולא לעסוק בפוליטיקה, אבל זה אומר שנדרשת חשיבה איך מביאים יהדות בצורה אמיתית, לא כופה ולא פוליטית, בצורה שמבינה איפה אנשים נמצאים. שאלתי את המשתתפים בסמינר: למה באתם לפה? ומישהי ענתה לי: כי אנחנו באמת צמאים, באמת מבקשים להתחבר אל המקורות.
"השאלה היא, אם כן: איך נביא את זה? האם נחזור על הטעויות שגרמו דווקא ריחוק, או שנצליח להביא שפה של 'ואהבת לרעך כמוך', של הרצון להשפיע ולא הרצון לקבל, שפה פנימית וחברתית, שמצליחה לשחרר את מערכת הכפייה. הכל נעצר בגלל הכפייה, כשמישהו מרגיש שאתה לוקח לו את החירות. אבל כשאני פוגש אדם ששייך לקדושה והוא מקור לחירות ולחופש, ואדרבה – הוא מעצים את החירות שלי, אני רוצה להתקרב, ליצור זיקה איתו".
האמונה בנשמה
אחת הנקודות המשמעותיות בכתיבה ובשיח שלך לאורך השנים, מעין המשך גם לתורת הרב שג"ר, היא החשיבות של הכנות והאותנטיות בעבודת ה'. אבל ניתן לשאול על זה: אותנטיות מן התורה מניין? אצל רבותינו לכאורה לא היו המושגים האלו. יהודים עושים מאז ומעולם כי צריך, בין אם מתחברים לזה ובין אם לאו…
"התולדות יעקב יוסף בפרשת שמיני", אומר הרב אלחנן, "כותב שקודם שיתפלל על גאולת הכלל יתפלל על גאולת עצמו. השאלה היא קודם כל על עצמי, איך אני עומד מול הבורא, מי אני. מהבחינה הזאת, אני חושב שהחסידות, בין השאר, גילתה לנו שהאני קיים. והאני הזה מבקש, מצפה; הוא לא יכול להיות בלוע בקולקטיב. הנושא הזה צף גם במקביל לתנועה הרומנטית בעולם ולאקזיסטנציאליזם, אבל הנקודה היא שיש אותי. גם ר' צדוק כותב שהאדם צריך להאמין בעצמו".
אך בחסידות יש גם ניסוחים אחרים שמדברים על איזה 'אני' בהמי שצריכים להשטיח ולבטל למול ה'אני' האלוקי שרוצה רק אלוקות מוחלטת.
"נכון, והרב קוק נתן לנו את הקומה הבאה של האמונה בעצמי. אם אני צריך לתת סלוגן אחד שיסביר מה הרב קוק לימד אותנו, זה את האמונה בנשמה. האמונה במאוויי הנפש הפנימיים שלי, לתת אמון שיש גילוי אלוקי בתוכם. נכון, אנחנו צריכים עבודת בירורים ודיוק, אבל את האמון שהאדם טוב מיסודו, ושיש בתוכו בקשה אדירה לקרבת אלוקים ולטוב – את זה כולנו חייבים לרב קוק. אם ר' פנחס מקוריץ אמר: אני מודה לאלוקים בכל יום על כך שנולדתי לאחר גילוי ספר הזוהר, אני אומר: אני מודה לאלוקים שנולדתי לאחר הרב קוק, שהביא לעולם את המתנה האדירה שבתורתו".
