היא עומדת על מפתן הדלת, לבושה בבגדי הלבן, מהוססת מעט.
היא מעדיפה לתת לאחרים לצאת לפני שתוכל להיכנס.
היא מקשיבה לדיבורים, לסיפורים שמספרים על מפתן הדלת רגע לפני שנפרדים, היא הכי אוהבת את השיחות האלו, שהמילה האחרונה נמשכת עוד ועוד במין ריקוד כזה של הלוך ושוב.
זוג ראשון יוצא, פניהם אל המארח, הם מודים לו בכל לב, על כל הטוב שגמל להם.
על מפתן הדלת הם יעלו זכרונות ישנים, חדשים, זכרונות שרק הם חולקים, על קרבות וגבורה להציל אחים מצרה, ועל הזכות הזאת שיש רק להם, להילחם בשם אלוקי ישראל.
היא תקשיב בלי שישימו לב, תמחה דמעה, תצדיע בלבה לגיבורי הכוח, ממליכי המלך שהשלום שלו.
מרחוק היא שומעת רעש המולה, מהבית יוצאת הפעם קבוצה די גדולה, אמהות עמוסות ילדים ועגלות, הן מדברות בשטף, הרעש הטבעי של ילדים צוחקים ומשחקים לא מפריע להן לנהל שיחה קולחת, הן מספרות על היומיום, על השגרה הברוכה, לא מאמינות שהצליחו להגיע בזמן, עם כל כך הרבה קטנים לארגן, בלי לשכוח לשלוח מבט מבין ואוהב לילד המתבגר, הן מסתכלות כלא מאמינות איך הן נשים פשוטות עם כתפיים דלות הצליחו לשאת על לוח לבן את הכל.
הן יוצאות מהבית זקופות יותר עם אור בעיניים, מודות בכל לב למארח על האירוח מחדש הכוחות,
רגע לפני שהן חוזרות למטלות, לסידורים, למקלחות.
היא מחייכת לעצמה, היא יודעת, להן יקח קצת יותר זמן לעבור, תמיד יש להן על מה לדבר, הן מתנהלות לאיטן בקצב של עצמן, לרגל המלאכה ולרגל הילדים.
אחריהם יוצאים בזוגות כל מיני אנשים, חלק דומים, חלק שונים, למביט מרחוק יהיה קשה להאמין שהם יצאו מאותו הבית.
כולם מדברים בשטף על תוכניות לעתיד, איך מארגנים את סכום הכסף לעזור למשפחה, מתי מארגנים עוד מנגל לגדוד לפני הכניסה.
איך מחלקים מטרנות לכמה שיותר ילדים, וכמה בני נוער ילכו לבקר פצועים.
אחרון הקבוצה, שמגיע מאחור, מבקש להצטרף לשיחה, הם עוצרים ומחכים לו, מקצב הליכתו ניכר שהוא עדיין מעט עייף, הוא מלטף בעדינות את מקום התפרים, מזכרת מהכליה שהוא תרם לפני כמה ימים, פצעי אוהב נאמנים.
הם נפרדים בחיבוק, מבטיחים להתעדכן, כשהם יוצאים היא מתלווה אליהם לספוג עוד קצת מהלב הזה שלהם.
אחרונים יוצא זוג האורחים האחרון, הם כמוה עומדים על מפתן הדלת ומתווכחים בקול, ניכר שהמארח מרוצה מהשיחה, למרות הטון הגבוה, למרות העוצמה.
הם חוזרים על הסוגיה, מסבירים שזה רש"י מפורש, מדייקים דעתם מלשון הגמרא, הם חוזרים אל הבית, ניכר שהם מתקשים לעזוב, מבטיחים לעצמם ולבעל הבית בלשון ארמית שהם עוד יחזרו.
היא יודעת, עכשיו תורה להיכנס, בעל הבית ממתין בפתח רק לה, היא מודיעה שהיא מוכנה, לא לפני שווידאו שהבנים היוצאים קידשו את הלבנה.
מששמעו מלמטה מקודשת מקודשת מקודשת, היא מסדרת את בגדי הלבן ונאותה להיכנס, עדיין מהססת מעט, שואלת את עצמה אם גם אותה יקבלו בברכות סימנים, אם גם כשיגיע סופה ישמעו על מפתן הדלת כאלו שיחות כמו השיחות שהיא שמעה עכשיו, היא מטה אוזן לירושלים של מטה, מצליחה לשמוע ברכות סימנים, נסיכי מטה מתפללים עליה, מבקשים שתתחדש עליהם לטובה, מבקשים שיהיו בה לראש, מבקשים שתהיה מתוקה מתוקה.
דורשי רשומות יברכו צעדיה,
תהיה שנת פדות וישועה.
תהיה שנת פריון וברכה.
תהיה שנת פדיון שבויים וגאולה.
ומלך מלכי המלכים מקבל תקיעות ותפילות יכתוב בה בניו אהוביו לחיים.
היא עונה אמן בעיניים לחות ונכנסת מלווה בברכת הבנים ובברכת מלך מלכי המלכים מברך השנים. תכלה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכותיה
