האם גם אתם מרגישים שהגאולה דוחפת את המציאות בכוח שונה וחזק מהרגיל? בכל שבת בקידוש אצלנו בבת עין, אחרי תפילת נץ (לא דבר פשוט בשבת) שמבטיחה בסופה קידוש, שיחת חברים וסיפורי מעשיות, אני מנוע מלדבר על חדשות. כל השבוע אני עובד בזה, וביום השבת אני משתדל להשיב בנימוס לכל מי ששואל אותי על עזה או על החמאס או על הפצ"רית: "אחי, אני לא מדבר על חדשות בשבת". אלא שבשבועות האחרונים משהו קורה. "זה לא חדשות, אחי, זו הגאולה", זרק לעברי יהודי שניסה לשאול אותי מה דעתי על כך שהקליפה מתחילה להתפרק.

וואו, באמת, כל יהודי שמתפלל, שמייחל, שרוצה את קרבת השמים לנשמה שלו ולמציאות שלו, עומד משתאה: משהו אכן קורה. לכל אחד מאיתנו יש בחירה לראות את זה או להתעלם מזה, אך לעיתים זה כל כך ברור שאתה חייב לעצור רגע ולשאול: השם יתברך, לאן כל זה הולך? מה תפקידי כאן? האם אני רואה נכון?

האם העובדה שבניו יורק, עיר הבירה של יהודי ארצות הברית, יש כעת ראש עיר שמסרב להכיר במדינת ישראל, תומך חמאס ושונא יהודים מובהק, קשורה לעובדה שבאירופה שמוצפת מהגרים כבר אין ליהודים יכולת להתנהל בחופשיות כמו לפני עשרים שנה? והאם יש בין כל זה קשר לכך שקליפת השקר של בכירים בצבא ובהנהגת המדינה נחשפת, וכעת לכולם ברור שיש הנדסת תודעה זדונית שעוברת את גבולות השנאה העצמית של היהודי הפנימי?

יש קשר. כן, יש קשר, והקשר הוא בדיוק אותו קשר לאברהם אבינו למערת המכפלה ולסיפור שלנו. המציאות קוראת לנו לחזור לארץ ישראל הפיזית והפנימית, בין אם אתה בגולה ובין אם אתה בגלות הנפש. מי שקושר עצמו לאברהם אבינו ולקניין מערת המכפלה זוכה למכפלות של כוח, ומי שמחפש עדיין לעקוף את השורש מוצא את עצמו עם ראש עיר מוסלמי בניו יורק שזועק לו: אתה יהודי, חזור לביתך.

לפני שבועיים, אחרי פגישת עבודה אצלי בבת עין (אני משתדל תמיד להטריח את תושבי המרכז להגיע לגוש עציון מתוך מחשבה שהאוויר כאן יעשה את שלו, ומשהו בוודאי יקרה לאורח שיסכים לבוא), אמרתי לשני ידידיי שבאו להיפגש בענייני עבודה שאני נוסע לברית מילה במערת המכפלה. אחד מהם סיפר שמעולם לא היה במערת המכפלה. כן, הוא איש העולם הגדול, טייל בכל העולם, חי שנים בארצות הברית, אבל אצל הסבא והסבתא המכוננים של העם היהודי הוא שכח להיות. אולי לא סיפרו לו, אולי אמרו לו שזה מסוכן, אולי הוא פשוט לא ידע. הכל אפשרי בעידן טשטוש הזהות והמערב דורס התודעה.

"אני בא!", הוא פסק, "נשמע לי מקום מעניין, אברהם אבינו זו דמות שאני מרגיש מחובר אליה", הוא אמר. "יאללה", אמרתי, "בוא כנס לרכב ותצטופף עם הילדים, כבר תתחיל להרגיש מסע לעולם אחר, אמיתי יותר".

עולים למערה. הוא זורק מסביב מבטי השתאות, כאלו שצועקים בכאב: איך לא ידעתי על המקום הזה?

ברית המילה מתחילה. ערבוב של בעלי תשובה, בני משפחה של זוג שחיכה הרבה שנים, תושבי חברון ותיירים יהודים. הרבה דמעות בין השירים והמון שמחה, וגם חברנו מזיל דמעה. הנשמה מתחילה להחזיר אבדות, בעיקר אם הגעת 'במקרה'…

"אני לא מבין מה קורה כאן", הוא אומר. "מי כל האנשים האלה?" הוא התכוון גם לחבורת האופנוענים שבאו לבקר במערה. 'אופנוענים שומרי שבת' מתנוסס הכיתוב על מעילי העור שלהם, קסדות וסלפי אצל סבא וסבתא. שורש אחד וענפים צבעונים. חיוכים שמעידים שכולם מבינים מדוע הם כאן: אבא אחד שמביא לכאן את כל הילדים בדרכים כל כך שונות.

לאחר הברית צעדנו בסמטאות שכונת אברהם אבינו. בכל פינה ישנה מצבה ותזכורת מה קרה כאן בשנים שהערבים הותרו לעבור בשוק אל מול בתי היהודים. כעת ישנו שקט שמלא באור של יהודים שחיים כאן בגבורה עילאית ושואבים את הכוח מאותו אבא. הולכים בשקט, רק מתבוננים באבנים העתיקות ובהסברים שכתובים על הקירות על ההיסטוריה של המקום.

מוכר? דומה למה שחווינו ב-7 לאוקטובר. יהודים שחשבו שהמלחמה נגמרה, והנה הטבח הזכיר להם שיש ישמעאל, ולכן גם החסד צריך גבול. חיי שרה הם התזכורת לכך שהיא הייתה זו שהבינה ראשונה שצריך לומר לאבא של ישמעאל שכדי להבטיח את שלום יצחק יש לגרש את בן האמה. זה לא ילך יחד. ניסינו, דיממנו, וכעת צריך לחזור להכיר בקניין שלנו, בקשר שלנו, במלחמה שמתרחשת בכל מקום בעולם וקוראת לנו לשוב הביתה אל אוצרותינו, וכמובן גם לשוב לחברון.