ההארה הראשונה שהיתה בעולם, גנז אותה ה' לצדיקים.
אין הכוונה שיום יבוא, אי שם בעתיד הרחוק, ונזכה לחוות את האור הזה. אלא, אומרים צדיקים, שהאור הגנוז הזה יכול להתגלות גם כאן בעולם, בעת שאדם מתחבר בתוכו לאור הנשמה.
אור הנשמה זה אור הצדיק הפנימי שבתוך כל אדם, ובו מסתתר, גנוז, נחבא, אותו אור מימי הבריאה, שנגנז לצדיקים, שהוא חבוי בתוך נקודת הצדיק הפנימי שבתוך כל אחד.
זמן הדלקת נר חנוכה יכול להיות זמן של חיבור אל האור הגנוז.
כשחז"ל מלמדים אותנו שאת הנרות האדם יכול "לראותם בלבד", הם בעצם מכוונים אותנו לתשומת לב לראיה. לשהות בהבטה, להסתכל, לראות, ורק לראות.
כמה עוצמה יש ברגעים האלו שאדם מסב את כל תשומת ליבו רק לראות. לא מנסה לעשות משהו, או להבין משהו. רק רואה. מתבונן, מעמיק את ראייתו מרגע לרגע שעובר. נושם את הדבר, חווה אותו מבפנים.
אם היינו זוכים ברגעי חיים של התמודדות, לפנות זמן ומרחב רק לראות את הדבר, או האדם או המצב, כמה חיים היינו יכולים לקבל מרגעים כאלו, כמה רוגע היה יכול לרדת עלינו. ואיזו חכמה אחרת היתה יכולה להיפתח לנו, אם רק היינו ממתינים ומתבוננים…
את החכמה הגנוזה בראיית הנרות, אפשר גם להמשיך לרגעים שלא ראינו. לאותם זמנים שחלפו לנו בלי שנעצור ונראה אותם.
כי יש רגעים אבודים בחיינו, שמיהרנו ורצנו וחלפנו עליהם בכלל בלי לראות, והם אולי רוב חיינו.
ויש את האנשים שחלפנו על פניהם, בכלל בלי לראות אותם באמת, וגם הם אולי הרוב בחיינו.
ויש גם את עצמנו, כי גם עלינו חלפנו, ולא ממש ראינו איך הרגשנו ומה עבר עלינו בתוכנו באמת.
אבל, בסוף היום, או לאחר זמן, יכול אדם לאסוף את כל אותם רגעים ואנשים שחלף על פניהם בלי לראות, ולהשיב להם את המבט שאבד מהם, להעניק לו ולהם את הראיה שהיתה חסרה.
וגם אל עצמו, יוכל לשוב כל אדם, אם ירצה לחזור ולראות את אור הנשמה שברח לו ברגע של חיים שוטפים.
וכל ראיה תעמיק בתוכו את הקשר שלו אל נשמתו, אל אורה הגנוז. "לראותם בלבד".
