וַיֹּאמֶר כִּי יָד עַל כֵּס יָ־הּ מִלְחָמָה לַה' בַּעֲמָלֵק מִדֹּר דֹּר

(יא, טז)

יש פסוק אחד בלבד שמתאר את ההתרחשות הטבעית הפיזית במלחמת ישראל ועמלק: "ויחלש יהושע את עמלק ואת עמו לפי חרב". כל שאר המלחמה (על שמונת פסוקיה) מתוארת במונחים רמזיים ובמעשים סמליים, וברור שמדובר כאן במלחמה שהחלק העיקרי שלה מהותי ותיאולוגי. המילה 'יד' מופיעה שבע פעמים, ואף אחת מההופעות האלה לא עוסקות ביהושע הנלחם בפועל; לא ברור למה דוחים את המלחמה למחר אם עם ישראל תחת מתקפה; ומה הקשר לכס של ה'? הבעל שם טוב מזמין אותנו לרענן את נקודת המבט שלנו:

"כי יד על כס י־ה וגו'". ודרשו רבותינו ז"ל במדרש (תהלים פרשה ט') ש"אין השם שלם ואין הכסא שלם עד שימחה שמו של עמלק". שמעתי בשם הבעל שם טוב זי"ע פירוש הפסוק (תהילים כ) "ימלא ה' כל משאלותיך", דידוע "בכל צרתם לו צר" (ישעיהו סג), ועל דרך דכתיב (תהילים צא) "עמו אנכי בצרה", ואיתא בתיקונים (תיקון ו') "צווחין ככלבין ולית מאן דיתער בתיובתא לתברא בית אסורין דלהון" [= צורחים כמו כלבים, ואין מי שמתעורר בתשובה כדי לשבור את בית הכלא שלהם]. דעיקרה דתשובה צריך להיות למען כבודו יתברך שמו, לתקן ולהסיר צערה מעוונותינו. וצריך האדם בכל בקשותיו, שיהיה כוונתו למען כבוד השכינה שיתמלא השם ברוך הוא. וזהו "ימלא ה'", פירוש: שיתמלא ה', "כל משאלותיך" – זה יהיה כל בקשתך. וכשהאדם כל כוונתו רק למעלה, אזי גורם לה עלייה ונעשה ייחוד בתמניא אתוון… וכשההויות הם מלאים, כל העולמות מלאים כל טוב וברכה.

אדם כלוא בתוך עצמו. מבחינתו הוא סוחב את החבילות שלו, ומתאמץ לצלוח את האתגרים שלו. עד שלא יוכח אחרת – הצרות שלו הן רק שלו, ואף אחד לא יכול להבין אותו. הבעל שם טוב הקדוש פותח קצת את הסכר בין האדם ובין אביו שבשמים. רמה ראשונית של הבנת דבריו היא שכל צרה שאני חווה כואבת לה' כמו שכואב לאב כשהוא רואה שבנו תקוע ושבור. אביו הכי היה רוצה לחלץ אותו מהמשבר, לחיות את חייו בשבילו לכמה רגעים, להחזיר אותו לדרך המלך ולתת לו את ההגה בחזרה כשהרכב כבר נוסע על שישים קמ"ש בכביש ישר. אבל הוא לא יכול, ואולי גם בעומק יודע שבנו צריך למצוא בעצמו את הדרך הבהירה. אז הוא איתו בצער. או שהוא מחזיק לו את היד, או שהוא עם לב שבור על כך שילדו שבור.

כך האדם לעולם אינו לבד. וגם בעומק בקשתו לשגשג – הוא מכוון גם על אביו שבשמים, שישמח בו, שה' יסתכל עליו מלמעלה ויחייך, ויאמר לכל המלאכים שצופים בחייו: 'תראו, הוא עבר את זה יופי. הוא בונה את העולם שלי. איך הנשמה שלו פורחת, איך הכוחות שלו מניבים פרי'. או: 'מה הוא עובר, רחמים עליו. איך הלב שלי יוצא אליו'. צער שלנו זה צער של ה', הצלחה שלנו זאת הצלחה של ה', ואנחנו רוצים להיות ברכה אם לא למעננו אז למענו.

חייל אחד, זרוע האומה

אבל, נראה שהבעל שם טוב עסוק ברמה אחרת של חיים. נראה שהוא מטשטש עוד יותר את הגבולות בין ה'אני' של האדם כפי שהוא תופס את עצמו ובין ה' שלכאורה יושב בשמים על כסאו וצופה למרחוק. זה לא רק שיש ה' ויש אדם ויש אכפתיות ביניהם וצעידה משותפת. אלא אנחנו, בני אדם, ובעצם כל ההוויה, מסוגלים להיפתח לתפיסת עצמי אחרת. שאנחנו הגילוי של ה'. שהנשמה שלנו אלוקית ממש, כלומר שאנחנו ביטוי של אלוקות בעולם, ולא רק בני אדם עצמאיים שבמקרה נתקעה להם חתיכת אלוקות בין הצלעות. אנחנו חלק מהגילוי הארצי של הקב"ה (ראו ליקוטי מוהר"ן פ"ט, תניא ליקוטי אמרים ב, ובזוהר ג, עג על ההקבלה בין קוב"ה וישראל. האמירה הזאת מהזוהר התגלגלה בספרי אחרונים כ"ישראל ואורייתא וקב"ה כולא חד").

דמיינו את קבוצת החיילים הנחושה שמצאה את רן גואילי ברוך ה'. זה מן הסתם היה אדם פרטי אחד או שניים שבסוף חשף את דמותו. אבל קשה להאמין שהאדם הזה התבלבל לחשוב שהוא לבד עשה מעשה. הוא היה חלק ממאמץ מרוכז של מאות חיילים וחוקרים בשטח ועוד מאות אנשי מודיעין במשרדים ומעבדות, שבחנו ידנית אינסוף חומר. כל הקבוצה הזאת מורכבת מכל פרט ומתגלה בכל פרט. וכל הקבוצה הזאת כולה אף היא חלק ממאות אלפי חיילים שכבר שנתיים מתאמצים לטובת מטרה משותפת ורבת פרטים. כל חלק מהמאמץ הזה מרכיב את הכלל ומבטא את הכלל. וכל הזרוע הצבאית הזו אף היא מחוברת לעם שלם שמתפלל ומייחל ומתפלל עוד, ונושא את כל הכלל ואת רן בפרט בליבו ובפיו. כאשר חייל בודד בפועל חושף אותו, הוא אצבע של כלל האומה. הוא לא עובר משהו פרטי בלבד, הוא הוא עם ישראל.

ככה גם ה' מתגלה בעולם. כל הנפשות ברואיו, כל הנשמות הן הדהוד של הא־להות. כשאדם בצער, מסתבר שהוא חווה צער שיש לשכינה, אבל בגלל שהאדם הוא גילוי א־לוהי בתבנית מצומצמת ("צלם אלוקים") הוא חווה את הצער הזה בזיקה ישירה לנסיבות חייו הספציפיות, כאילו זה צער שלו – אז זה לא. כשאדם מבקש ישועה, שיחלצו אותו מצער, הוא מסוגל להפנים שהוא מבקש את הבקשה הזאת עבור ה', שמבקש גילוי מלא בעולם, שמבקש שהאדם יהיה גילוי מלא בעולם שלו.

תפיסת המציאות המצומצמת ביותר היא של עמלק – ה' לא קשור לעולם. לא מעניין אם לפני רגע אתם חושבים שמישהו קרע לכם את הים. אין כלום. אין רוחניות, אין ערכים אבסולוטיים שמרחפים מעל המציאות. יש אותי, יש אותך, ויש את החרב שלי. אין איזו הילה מרחפת עליכם, הנה תראו איך אני תוקף אתכם. ואנחנו, גם אם אנחנו לא נלך לרצוח ולשדוד אנשים, אנחנו בהחלט יכולים ליפול לתפיסה הזאת – שאנחנו לבד כאן, מנותקים מה' ומהזולת, והחזק שורד. כסא ה' לא שלם כאשר הוא מנותק מתודעתם של בני האדם. העולם והאדם שנפתחים למודעות הא־לוהית הזאת, הם אלה שישלימו את הגילוי הא־לוהי, את ה'שם' של ה' בעולם. כל המשאלות שלנו הם בעצם ששם ה' יהיה מלא, שהחיים שלנו יהיו מלאים, כחיים שהם עצמם גילוי של ה', ואז "כל העולמות מלאים טוב וברכה".