"מזל שהגוף יודע לפעול על אוטומט", אני חושבת לעצמי.
אחרת את הנסיעה הזו לא הייתי שורדת.
מביטה בחלון, או ליתר דיוק בוהה.
אין בי כוחות להתמקד בשום דבר כרגע.
הנשימות כבדות, אני פותחת מעט את החלון,
שואפת את האוויר וסוגרת.
מעבירה את ידי על מסך הרכב,
מנקה את האבק מעליו – מעלי.
סבתא רבה יושבת לצידי.
אבל עבורי היא תמיד הייתה פשוט סבתא.
ריח הבושם שלה, שבכל יום אחר היה משרה בי אווירה שלווה,
כעת מאיץ לי את הדופק.
אנחנו יושבות זו לצד זו,
אני מלטפת אותה מדי פעם והיא מתרצה.
כבר שנים שאני נוסעת איתה לשם,
כל שנה היא מעבירה את השיחה שלה באותו תיכון עירוני.
בשנים הראשונות אבא שלי היה מסיע אותה,
ואני תמיד הייתי מתעקשת להצטרף.
שמעתי את הסיפור שלה כבר חמש עשרה פעמים,
מאז שהייתי בת שמונה.
כל פעם מחדש אני נפעמת, מהעוצמה השקטה, מהביטחון,
מהיכולת להסתכל למציאות ישירות לתוך העיניים ולא להתבלבל.
אני לא מצליחה להבין איך היא מסוגלת
לחיות חיים של ודאות עם סימני שאלה רבים כל כך.
אבל מה שמרשים אותי יותר מכל,
זו העובדה שבכל פעם שסבתא מספרת את הסיפור
היא משנה חלק מהפרטים.
בהתחלה חשבתי שהיא מתבלבלת או שוכחת,
אבל אז גיליתי שהיא עושה את זה בכוונה.
כששאלתי אותה למה, היא ענתה לי:
"גלי יקירתי, יש לי את הסיבות שלי.
אני אמנם זקנה אבל לא מטומטמת".
הפנים היפות שלה, שלוות ומחייכות.
איך זה יתכן?
כשהגעתי לגיל שמונה עשרה והיה לי רישיון נהיגה,
התחלתי להסיע אותה בעצמי בלי אבא.
אלו היו נסיעות מופלאות, לא היו בהן הרבה מילים,
אבל אהבה וקרבה – היו גם היו.
היא לא מרשה לי לשים מוזיקה בנסיעה, היא רוצה לחשוב.
אז אנחנו פשוט מחזיקות ידיים זו לזו,
ומבליחות מילים ומשפטים פה ושם.
פעם אפילו שאלתי אותה בחיוך
"נו סבתוש מה את הולכת להמציא השנה?
אולי תגידי להם שהצלחת לחסל איש אס אס או משהו?"
למען האמת היא לא חייכה, פשוט הנידה בראשה לשלילה.
בשנתיים האחרונות אבא לקח אותה. אני לא יכולתי.
אפילו לא הצטרפתי.
בשנה הראשונה הייתי מרוסקת –
לא האמנתי שהכינוי שלי יהיה כל כך דומה לכינוי של סבתא.
"שורדת".
אני שורדת?
למען האמת שרדתי כמה דברים בחיים שלי.
את שיעורי ספרות המשעממים,
את החפירות של אחותי כשהיא משתפת במה שלא יהיה,
את ההרצאות של ההורים שלי על האחריות הגדולה שיש לי
כדור שלישי לניצולי שואה,
ואפילו את הפרידה מעומר, אהבת נעורי.
אבל את הכינוי "שורדת" –
לצערי, קיבלתי בזכות ולא בחסד.
"שורדת הנובה".
בשנה השנייה אפשר לומר שמשהו בי התחיל לחזור לחיים.
אבל השאלות – הטריפו לי את הדעת.
למה זה קרה?
ולמה אני שרדתי והחברות והחברים לא?
ולמה להמשיך לחיות?
ומדוע בכלל לזכור את השואה,
זו שהתרחשה לפי שמונים שנה
אם הייתה לנו אחת כזאת ממש עכשיו?
ואני עדות חיה לזוועות!
פעם חשבתי שסימני השאלה של סבתא כבר הגלידו.
אחרת איך היא מצליחה לעמוד כך ולספר, מבלי להתבלבל?
אבל היום אני יודעת – הם לא נעלמו.
סימני השאלה שם פתוחים ומדממים.
הם פשוט למדו לחיות יחד איתה.
כשמנהלת התיכון התקשרה אלי
ושאלה אם אני מגיעה השנה,
חשבתי שהיא סתם נחמדה ומתעניינת.
עניתי בנחמדות שאגיע, אני מתגעגעת לנסיעות עם סבתא.
אבל אז משום מקום היא שאלה
"תגידי גלי, יש מצב שגם את מדברת?
זה יכול להיות מאוד משמעותי לתלמידים".
דממה, הנשימות מתחילות להיות כבדות,
רק המחשבה על זה שאצטרך לספר, הציפה בי את כל
התמונות, הזוועות והריחות – התחלתי לבכות.
"אני מתנצלת גלי מתוקה, לא התכוונתי".
"זה בסדר – אני רוצה".
והנה אנחנו כאן, סבתוש ואני, ממש כמו פעם
אוחזות ידיים כמו פעם,
שותקות כמו פעם,
מהרהרות כמו פעם
אלא שהפעם ידה היא זו שתומכת בידי.
השתיקה למעני
והמחשבות שממלאות את הרכב, מורכבות הרבה יותר.
"גלי מתוקה, אולי תשימי לך קצת שירים, זה לא מפריע לי" סבתא הציעה.
"סבתא לא הבנתי, את זו שלימדת אותי שיש זמנים שהשתיקה יפה להם.
זה בסדר סבתוש, טוב לי ככה איתך בשקט".
היא הנהנה, נאנחה ואחזה את ידי.
על אף שאחיזתה הייתה רפויה, הרגשתי את החמימות שלה.
הגענו לחנייה, זהו זה אמיתי,
זו הולכת להיות הפעם הראשונה שאספר את הסיפור שלי.
המנהלת הציעה שסבתא תספר ראשונה ואני אחריה
על פי הסדר הכרונולוגי.
למען האמת הסכמתי איתה, אבל לא מטעמים דידקטיים.
פשוט ידעתי –
שאם סבתא שלי תשמע את הסיפור שלי לפני הסיפור שלה,
את זה היא כבר לא תשרוד.
"גלינקה את בטוחה שאת רוצה לעשות את זה?
עזבי שטויות, גם ככה אחרי השיחה שלי אין לך סיכוי,
את יודעת שאני עושה את זה הרבה יותר טוב ממך",
סבתא חייכה אלי.
היא הצליחה להעלות בי חיוך.
"סבתא, אחרי שהם ישמעו איך חיסלת איש אס אס,
ברור שאין לי סיכוי" השבתי בהלצה.
"אבל עכשיו ברצינות, אני בסדר.
אני מרגישה שאני חייבת לספר, שידעו.
איך אמרת לי כל השנים,
שאין לך את הפריבילגיה לא לספר,
שהסיפור הזה לא שייך רק לך. עכשיו הגיע התור שלי".
סבתא סיימה את השיחה שלה, כולם נעמדו ומחאו כפיים.
זו הייתה שיחה מרגשת יותר מתמיד עבורי, אבל הבטחתי לעצמי שלא אבכה.
למען האמת זו הייתה השיחה הכי מדויקת שלה.
היא העבירה את כל השיחה בעמידה עם גב זקוף ובקול צלול וברור.
הרגשתי שהיא עושה זאת למעני.
עכשיו הגיע התור שלי.
ורגע לפני שעליתי – הבנתי.
הבנתי למה סבתא משנה כל פעם פרטים בסיפור.
