חמש פעמים בתורה משה רבינו ממש נופל על פניו, ואחת מהן בפרשתנו – כשהוא שומע את טענות קרח השקריות. מתברר שהמסורת של הכפשת מנהיגים נמשכת עד ימינו אנו. ולכאורה, תנאי סף של מי שעומד בתפקיד הנהגה הוא היכולת לעמוד איתן מול האשמות רעילות ודמיוניות.
המדרשים והגמרא מוסיפים עוד הרבה טענות מונפצות שהיו לעם, לקרח ולאשתו על משה רבנו. איך משה מאפשר לשקרים כאלה לכרסם בליבו? למה זה מפיל אותו? ועוד משה מתערער עד כדי שפונה לה' ואומר "אל תפן אל מנחתם! לא חמור אחד מהם נשאתי, ולא הרעותי את אחד מהם!". אנחנו רוצים לצעוק אל משה: 'עזוב אותם, אנחנו יודעים שהכל שקרים. משה רבינו, אנחנו איתך!' וקצרה ידינו. וקצרה שכלנו להבין למה משה לוקח אותם ברצינות. אבל הבעל שם טוב הקדוש פותח צוהר.
"וישמע משה ויפול על פניו". ואמרו חכמינו ז"ל (סנהדרין קי) "מה שמועה שמע, אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: שחשדוהו מאשת איש". שמעתי מן אדוני אבי זקיני זללה"ה, על הא דאמר (בבכורות ה.) "משה רבכם קביוסטוס [=מהמר או גנב] היה או גונב נפשות". להבין זה, גם להבין ענין (כי תשא לג) "והביטו אחרי משה", ובפרט שיחשדו אותו באשת איש (במדבר רבה יח). ופירש הוא ז"ל, כי משה רבינו עליו השלום נולד שיהיה רשע גמור ויהיה לו כל המדות הרעות, אך שהוא היפך ושיבר כל המדות רעות, והשתדל רק להכניס עצמו במדות טובות…
היה קשר בין הטענות ובין משה. לא בפועל, אבל בכוח. אם צועקים על מישהו בגובה שני מטר שהוא צוציק, כנראה שהוא לא ייקח את הכינוי ברצינות. אבל אם יש אדם שביסודו מאוד קמצן, והוא עמל במשך חייו כדי להיות נדיב באופן אמיתי וכלפי כל אדם, ומגיע אליו אדם שכבר קיבל ממנו אלפי שקלים ומבקש בקשה מופרזת, וכשהוא נענה בסירוב הוא מכנה את הנדיב 'קמצן!' – המילה הבודדת הזאת תחדור לליבו. אצלו המילה הזאת מעוררת את המקום שממנו הוא מנסה לצאת כל חייו. הפנים שלו מופנות כלפי הזהות החדשה שהוא משקיע בה, הרצון שלו הוא להיות אדם שופע ומתוקן, אבל ב'אחוריו', בעברו, שוכנת הזהות הישנה.
…ויש לפרש דבריו הקדושים, כי ידוע בכוונת הקטורת כי 'משה' במילואו [מ"ם + שי"ן + ה"א] הוא מספר 'מות', ונמתק ונעשה 'האמת' ע"ש. ולכך משה היה כלול בו שני בחינות: טוב, שהוא האמת, ורע גמור שהוא מות, ולכך הם לא הבינו ולא הסתכלו אל האמת, וראו רק הבחינה הרע שהיה בו, והיינו הצירוף של מות המרומז בשמו. ולכך "והביטו אחרי משה", היינו שלא הסתכלו [אלא] רק [על] בחינת אחוריים של משה וחשדוהו גם באשת איש כנ"ל, שהיה נולד בבחינת כל המדות רעות:
לכל אדם יש אחוריים ופנים. האחוריים הם החלקים שנולדתי איתם ואני סוחב אותם איתי. הפנים שלי הם הרצון שלי, הם הכיוון אליו אני פונה, האדם שאני בוחר להיות. מול המראה אנחנו בעיקר משקיעים בפנים שלנו, בזהות שאני מבקש לבנות. נדיר שאנחנו מטפחים את הגב שלנו, ויכול להיות שבסוף היום אוריד חולצה ואגלה שהסתובבתי מהבוקר עם כתם גדול. אחרים רואים יותר בקלות את האחוריים שלי, אך הם רואים באותה המידה גם את הפנים שלי. שניהם קשורים אלי.
הייחול של כל אדם הוא שיתמקדו בפנים שלו, שיסתכלו לו בעיניים ולא בגב, שמבחינת כולם הוא ייתפס כאדם שהוא מבקש להיות ולא כגרסה האחרת שלו. לכן אנחנו אוהבים אדם ש'מאיר פנים', מאיר את פניו, אך גם מאיר את הפנים שלנו, שהוא שֺם זרקור על הפנים ועל החלקים המבורכים שלנו. אולי אתה רואה במישהו אחר את האחור שלו, זה לא מנותק מהמציאות, גם זה קשור אליו, אבל אתה לא רואה את כולו. אתה יכול להשקיע אנרגיות בלהתעקש שזה הוא ובאמת ראית בו את הפסול שראית, ואתה יכול גם לבחור לראות את פניו.
מה הוא מסתיר שם?
לא סתם הרמב"ם ביד החזקה (תשובה ה, ב) כותב "כל אדם ראוי לו להיות צדיק כמשה רבינו או רשע כירבעם". כל אדם מסוגל לבחור לו דרך, בלי שהאחוריים שלו יגבילו אותו. גם משה וגם ירבעם בחרו להם את הדרך שהם הלכו בה, שניהם עיצבו את המהות של עצמם, את הפנים שלהם, אך האחוריים עדיין קיימים.
בגלל שמשה השקיע כל כך הרבה בהטיית ליבו אל ה', ובעיצוב פניו ורצונו שיהיה כרצון ה' וכפניו, פניו ממש קרנו וסנוורו (שמות ל"ד), "וְהִנֵּה קָרַן עוֹר פָּנָיו וַיִּירְאוּ מִגֶּשֶׁת אֵלָיו… וַיְכַל מֹשֶׁה מִדַּבֵּר אִתָּם וַיִּתֵּן עַל פָּנָיו מַסְוֶה". כשמשה דיבר עם ה', או כשהעביר את תורת ה' לעם ישראל, פניו ממש זרחו, אך כל שאר הזמן הוא היה עם מסווה. לכן לא פלא שקרח ועדתו ועוד רבים מישראל התמקדו באחוריו, כי כאשר משה כיסה את פניו כדי שלא יסתנוורו, קל היה לשכוח שיש לו בכלל פנים זורחות. זה רק מעורר שאלות. מה הוא מסתיר שם. למה הוא מוציא את האוהל שלו מחוץ למחנה. מה קורה שם. וכל העיניים על האחוריים של משה.
לכן כאשר קרח מאשים את משה, משה חש שההאשמות האלה אינן חסרות בסיס. הן נוגעות בחלק ממנו שפעם היה חי בו. באחוריים שלו. לכן הוא נופל על פניו. כאילו לרגע אחד כל מה שבנה, כל האישיות שהוא עבד עליה כל השנים, כל הרצון שלו והפנים שלו, אינם משמעותיים. אבל אחר כך משה פונה אל ה', בוחן לבבות, שיודע שאחורי משה זה מדות רעות, ומשה כביכול טוען לה' – זה כבר לא אני. בפועל אני אדם אחר, אני מנהיג ביושר, אני מנהיג עם הפנים. וה' לא טורח לענות בכלל. הרי ברור שה' רואה את הפנים שלו. ברור שה' יודע מה רצונו האמיתי. ה' הוא זה שמדבר עם משה פנים אל פנים, אל הרצון האמיתי והטוב שלו, כמו שהוא דיבר עם כל עם ישראל בהר סיני, "פָּנִים בְּפָנִים דִּבֶּר ה' עִמָּכֶם" (דברים ה) – ה' תמיד מתמקד ברצון האמיתי של האדם.
משה מתעשת ומיד פוקד על קרח מבחן של פנים, של בחינה מה הרצון האמיתי של קרח, אם זה למען העם והאמת או לא: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל קֹרַח אַתָּה וְכׇל עֲדָתְךָ הֱיוּ לִפְנֵי ה' אַתָּה וָהֵם וְאַהֲרֹן מָחָר". תעמדו מול הפנים של ה', והוא יבחן את הפנים שלכם.
ה' רואה את הפנים שלנו. את הרצון האמיתי שלנו. וכשאנחנו גם בוחרים לראות מעלת חברינו, לחפש את הרצון השורשי הטוב של הזולת, אז הרי שאנחנו דומים לבורא עולם.
