בשנת תר"ג הייתה אסיפת רבנים גדולה בפטרבורג, רוסיה, בה השתתפו גם אדמו"ר הצמח צדק ורבי איצלה מוולוז'ין. באות עת, הממשל הרוסי בראשות הצאר רצה להטיל גזירות שונות בדברים הנוגעים לסיכון מעמד היהדות ברחבי רוסיה רבתי – בין היתר בעקבות ה'משכילים' היהודיים שהשפיעו על הממשל לרעה – והצמח צדק עמד במסירות נפש שלא לאפשר להוציא אותן לפועל.
המערכה העזה שניהל הצמח צדק במשך החודשים בהם שהה בפטרבורג, הביאה לכך שהוא הושם במעצר כמה פעמים, אך הוא לא חת ולא נרתע.
רבי איצלה מוולוז'ין התפלא על הנהגתו התקיפה של הצמח צדק, והעלה בפניו את תמיהתו – כיצד הוא מרשה לעצמו להיכנס בסכנת חיים שכזו, כאשר על פי דרך הטבע הממשל יכול להורות להוציאו להורג, ל"ע, כדין מורד במלכות. אם אינך חושב על עצמך, ניחא – אמר לו רבי איצלה – אבל יש לך קהל עצום של חסידים ותלמידים. איך ייתכן שתעזוב אותם לאנחות?!
ענה לו הצמח צדק: אשיב לך כדרך הגמרא בתירוץ ואי בעית אימא. התירוץ הוא: יש לי ילדים שיוכלו להמשיך את דרכי. ואי בעית אימא, אחדותם של החסידים תוכל להוביל אותם עד ביאת משיח.
נמצאנו למדים שכוחה של האחדות הוא רב ועצום, וביכולתו להוליך אותנו על דרך סלולה עד ביאת משיח צדקנו.
את הסיפור המיוחד הזה סיפר הרבי הריי"צ, ובהזדמנות אחרת הוסיף וסיפר עוד במעלת האחדות ואהבת ישראל. היה זה בעת ההקפות של שמחת תורה בשנת תר"י בחצר הצמח צדק. אלפי חסידים הגיעו לליובאוויטש, והיכל בית המדרש היה קטן מכדי להכיל את הציבור. בלית ברירה הוציאו את בימת הקריאה החוצה, וההקפות נערכו ברוב עם ובשמחה רבה ברחובה של עיר.
באחד הרגעים הגדולים במעמד זה עלה הצמח צדק על הבימה ואמר: אל"ף בי"ת גימ"ל דל"ת. אהבה מביאה ברכה; גאווה מביאה דלות, בגשמיות וברוחניות.
מלחמה של העם כולו
אנו עומדים כעת בימי בין המצרים, ואנו זוכרים את דברי הגמרא שחורבן בית המקדש היה בעוון שנאת חינם. מובן אפוא שכדי לתקן את החטא הזה ולזכות לגאולה על ידי משיח צדקנו, נדרשת מאיתנו אהבת חינם.
ידועים דברי השל"ה הקדוש שפרשיות השבוע קשורות עם הזמן שבו הן נקראות. והנה אנו מוצאים שבפרשיות שבועות אלו אנו קוראים על מלחמת מדין, בפרשת פנחס ובפרשת מטות, והמעניין הוא שמדברי הכתובים נראה שמשה רבנו התמסר באופן מיוחד למלחמת מדין.
כך אומר הקב"ה למשה "נקום נקמת בני ישראל מאת המדינים, אחר תיאסף אל עמך". כלומר, דווקא לאחר שתתקיים המלחמה במדין, אז ייאסף משה אל עמיו. והרי פטירתו של צדיק מסמלת ומורה על סיום והשלמת עבודתו בעולם הזה, ואם כן, מעצם עובדה זו אנו יכולים להבין שמלחמת מדין – מלבד פשוטם של דברים במטרתה ותכליתה לנקום על מה שעוללו המדיינים לישראל – הייתה עניין נעלה ביותר שהביא לשלמות עבודת נשמתו הגדולה של משה בחייו בעלמא דין.
עוד דבר חריג היה בה, כמו שאומר הכתוב "היחלצו מאיתכם אנשים לצבא… מכל מטות ישראל תשלחו לצבא", היינו שמשה רבנו ביקש שיישלחו למלחמה זו נציגים מכל השבטים – מה שלא היה במלחמות אחרות – כולל שבט לוי. ובעצם, מתיבת "היחלצו" משמע שהמערכה במדין שייכת לכל ישראל באשר הם, למרות שבפועל הלכו מכל שבט אלף למטה בלבד.
ובכן, מה היה המיוחד במלחמת מדין שלא היה במלחמות ישראל האחרות?
עוון מכוסה וקץ מכוסה
רבותינו אדמו"רי חב"ד דיברו רבות בעניין זה, והסבירו שאומות העולם קשורה למידות הרעות שבלב האדם. וכשם שבארץ ישראל היו שבע אומות, כך ישנן שבע מידות רעות בנפש הבהמית של האדם, ומשכך מוטל עליו לכבוש אותן ולהפכן לטובה.
ברם, מדין אינה אחת משבע האומות או המידות המקבילות להן, כי עניינה הוא אכן המקור לכל המידות הרעות – ומהו המקור? שנאת חינם. מדין הוא מלשון מדון ומריבה הנובעים מעצם הרגשת הישות והמציאות של האדם, ולא בשל סיבה מהותית כזו או אחרת, ומשכך בשלה הדרך להתפתחותה של שנאת חינם, רחמנא ליצלן.
הרבי הריי"צ מספר מעשה על אדמו"ר הזקן, שאירע עוד בחיי רבו המגיד ממזריטש, כאשר נסע לעיר אחת של בני תורה ותלמידי חכמים בה התגלעה מחלוקת עכורה בענייני הנהגת הקהילה.
בהיותו שם, נשא אדמו"ר הזקן בפניהם תורה על מאמר חז"ל: "ראשונים שנתגלה עוונם, נתגלה קצם. אחרונים שלא נתגלה עוונם, לא נתגלה קצם". כלומר, לאחר חורבן בית ראשון, כיוון שידעו מה היה הטעם לחורבן, כדברי חז"ל שהיה זה על שלוש העבירות – עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים, או כמו שאמרו שהקב"ה ויתר על עבירות אלו אבל לא ויתר על ביטול תורה – אם כן, אלו היו העניינים שהביאו לחורבן בית המקדש הראשון. ועל זה אמרו שנתגלה עוונם, וממילא נתגלה קצם וידעו מה עליהם לתקן. לעומת זאת, אחרונים לא נתגלה עוונם. איינו יודעים מה הייתה הסיבה לחורבן, וממילא לא נתגלה קצם – איננו יודעים מתי יהיה הקץ מהגלות הזו.
לכאורה – שאל אדמו"ר הזקן – מה פירושו של דבר? הרי אנו יודעים שחורבן בית שני היה בשל שנאת חינם. ואם כן, גם בזה נתגלה עוונם! אלא, כוונת הדברים היא ששנאת חינם היא סוג עוון שאינו גלוי לחוטא. כלומר, כשמדובר בעבודה זרה, גילוי עריות, שפיכות דמים או ביטול תורה, האדם יודע ומכיר בכך שהוא שוגה בעבירה, וממילא הוא נותן דעתו לתקן ולשוב בתשובה. לעומת זאת, בעניין שנאת חינם, האדם מלמד על עצמו זכות. הוא טוען שהוא לא עשה מאומה. נכון, הוא אינו יכול לסבול את זולתו מחמת גודל ישותו שלו, אבל מה פגם יש בכך?
זו הכוונה "לא נתגלה עוונם". דבר זה נקרא בלשון החסידות 'דקוּת הרע'. אלו דברים שאדם מלמד על עצמו זכות, בעודו סבור שהכל שפיר אצלו. משום כך הוא לעולם לא עורך לעצמו חשבון נפש בתחום זה, וכיוון שלא נתגלה עוונם גם לא נתגלה קצם. גלות זו האחרונה קשורה אפוא לעניינים של רוע נפשי פנימי שקשה להכיר בהם, וממילא קשה לתקן אותם. וזהו הטעם לאריכות המבהילה של גלות זו.
זו הייתה נקודת הדברים בתורה שנשא אדמו"ר הזקן באותה עיר, ובדבריו חולל בקהילה שינוי לטובה.
שנאה עצמית, אהבת עצמית
דבר פלא רואים אנו באשר למלחמת מדין. הקב"ה אמר למשה רבנו "נקום נקמת בני ישראל", ואילו כשמשה רבנו דיבר אל העם התבטא ואמר שעליהם לתת "נקמת ה' במדין". ובכן, האם זו נקמת בני ישראל או נקמת ה'?
לכאורה, מסיפור הדברים עולה שזו הייתה נקמת בני ישראל, שהרי המדיינים רצו להכשיל את בני ישראל. אולם משה אמר שזו "נקמת ה'", על דרך הנאמר "הנוגע בכם נוגע בבבת עינו". בשעה שפוגעים ח"ו בישראל, זה פוגע כביכול בקב"ה עצמו. אם כן, "נקמת בני ישראל" היא לאמיתו של דבר "נקמת ה'".
רואים בזה דבר נפלא – הקב"ה כביכול נטל על עצמו את המשימה של "נקמת בני ישראל", וזאת מתוך אהבה עצמית שהוא רוחש לבניו באשר הם. וזאת כנגד שנאתו של בלעם – מי שהביא למעשה מדין ולמלחמה זו – שהייתה שנאה עצמית. זו הייתה הסיבה לטרחתו ללכת ולהשתדל פן ואולי יוכל לקלל את ישראל, אך הקב"ה הוכיח דווקא באמצעותו את אהבתו העצמית לישראל, בכך שנטל את הקללות האיומות שלו והפכן לברכות עצומות. "ולא אבה ה' אלוקיך לשמוע אל בלעם ויהפוך ה' אלוקיך לך את הקללה לברכה – כי אהבך ה' אלוקיך".
מה ביקש בלעם לעשות? כיצד חשב לפגוע בישראל? – על ידי 'קליפת מדין'. הוא רצה להטיל בהם עניין של פירוד, מדון ומריבה ביניהם עצמם ובינם לקב"ה, ובכך יוכל לקטרג עליהם ולקללם. אך בחסדי ה', לא זו בלבד שהוא לא הצליח להפיק את זממו אלא אדרבה, דווקא בעקבותיו פרצה לאור עולם האהבה המרובה כלפי ישראל ומעלתם – "ה' אלוקיו עמו ותרועת מלך בו" מלשון אהבה ורעות, "מה טובו אוהליך יעקב משכנותיך ישראל", "לא הביט אוון ביעקב ולא ראה עמל בישראל", ועוד כהנה.
כידוע, בלעם היה ה"לעומת זה" של משה רבנו. במשה נאמר "ולא קם נביא עוד בישראל כמשה", ואמרו חז"ל "אבל באומות העולם קם", שזהו בלעם. וכשם שמשה היה עניינו דעת דקדושה, ובתור "רעיא מהימנא" הוא זן את ישראל מבחינה רוחנית כגשמית, והחדיר את האמונה ה' שתתפשט ותתרחב בדעתם, כרועה נאמן הרועה וזן את צאנו – הנה בלעם השתדל בכל חכמתו לעשות את ההפך מכך.
הרבי הריי"צ מבאר באחד ממאמריו שמשה רבנו היה בעל עין טובה, ובאמצעות הדעת שלו הוא ראה רק טוב בכל יהודי, ומשכך עסק בקישור של כל יהודי עם הקב"ה. לעומתו, בלעם היה בעל עין רעה, כנאמר בפרקי אבות, ולכן לא פלא שביקש כל דרך לקטרג על ישראל ולמצוא בהם פגם.
האחדות הכוללת
משה רבנו הוא מוסר התורה לישראל, שכולה ניתנה "לעשות שלום בעולם", כלשון הרמב"ם בסוף הלכות חנוכה. ומשמעות השלום כאן, וכך גם במאמר "תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם", אינו רק בין אדם לחברו, אלא כדברי חז"ל "שלום בפמליא של מעלה ובפמליא של מטה". כלומר, לגלות את האמת שאין מקום לפירוד מהקב"ה, אלא אחדותו יתברך חובקת את המציאות כולה. וכפירושו העמוק של הבעל שם טוב לתיבות "ה' אחד" בקריאת שמע – לא רק שאין עוד אלוה ח"ו אלא שאין עוד מציאות כלל מלבדו יתברך.
נמצא אפוא שכל עניינו של משה הוא לגלות את "ה' אחד" – להביא לאחדות בין ישראל והקב"ה ובין הקב"ה ומציאות העולם. לעומתו, מדין מייצגת בדיוק את ההפך מכך, כי כל מהותה של קליפה זו היא מדון, מריבה ומחלוקת, נגד אהבת ישראל והשלום בעולם.
עכשיו אנו כבר מבינים מדוע משה נדרש להתמסר למלחמה זו, ומדוע בה תלויה שלמות עבודתו בעולם הזה. אף שהוא יודע שבעקבות מלחמה זו הוא יסתלק מן העולם ולא יוכל לקיים מצוות כנשמה בגוף, בכל זאת הוא מוסר את נפשו כדי להנחיל לעם ישראל כולו – כולל אותנו כמובן – את גודל העניין של אהבת חינם, שיהודי יאהב את זולתו, ירגיש אותו ויפעל למענו בגשם וברוח.
לצורך הנחלת עניין זה בישראל לא רצה משה להסתפק בקבוצה מסוימת מקרב העם; הוא רצה לוודא שהמסר החיוני הזה יגיע לכולם. לכן הוא לקח את החלוצים – אלף למטה מכל מטות ישראל. אלו היו המובחרים שבהם, ומשה העניק להם את היכולת להביא ולהחדיר את האחדות הזו בקרב עם ישראל, שבעקבותיה תתאפשר כניסתם לארץ ישראל. ואכן, מלחמת מדין היא ההכנה למדובר בפרשיות פנחס, מטות ומסעי אודות סיום המסעות במדבר וחלוקת הארץ לגבולותיה.
לא פלא, אם כן, מדוע משה רבנו הגיע לשלמות עבודתו דווקא דרך מלחמה זו, כי אכן זה היה כל עניינו – גילוי האחדות הכוללת בין הקב"ה ועולמו.
לחיים, לחיים ולברכה! כמובא בספרים הקדושים, ימי בין המצרים אלו ימים מסוגלים ביותר להתעלות בעבודת ה' ולצאת מהגלות לגאולת עולמים. ומשכך, כשם שבימים ההם נדרשת המלחמה בקליפת הפירוד והגברת האחדות בישראל, ובזכותה התאפשרה הכניסה לארץ ישראל, כך בזמן הזה על ידי הפצת אהבת חינם ואחדות ישראל נזכה במהרה בימינו לראות בביאת גואל צדק.
