הנה נסגרו שערי בתי הספר, והילדים יצאו החוצה עם תיקים ריקים וחיוכים גדולים. כמעט חודשיים של חופש לפניהם. אין שיעורים, אין מבחנים, אין מסגרת. ועל הספה בסלון, על השידה בחדר ועל שולחן המטבח כבר ממתינים להם, איך לא, המסכים.
ההורים המנוסים כבר יודעים מה עומד לקרות. הם חוו את זה שנה ועוד שנה, והשאלות חוזרות ועולות: כמה זמן? מה מותר? מתי מתערבים? מתי מוותרים? ואיך לא הופכים כל שיחה עם הילד לשדה קרב עגום ומדמם?
עמותת 'לוקחים אחריות' העוסקת בחינוך לשימוש מושכל ובטוח ברשת, כינסה לקראת הקיץ פאנל מומחים שהניחו את הדברים על השולחן. ד"ר ירון סלע, פסיכולוג קליני וחוקר מאוניברסיטת רייכמן עוסק בנושא מעל חמש עשרה שנה. ד"ר מיכאל אבולעפיה, פסיכיאטר ילדים ונוער ומייסד מכון אבולעפיה, יושב מדי יום בקליניקה ורואה מה קורה כשהדברים יוצאים משליטה. פרופ' חננאל רוזנברג מאוניברסיטת אריאל ומכללת הרצוג, חוקר תקשורת ומדיה, מביא גישה חינוכית־ערכית. שלושתם הגיעו לאותה נקודה מכיוונים שונים, ושלושתם מסכימים: החופש הגדול הוא לא רק חופשה. הוא זמן למבחן, בעיקר עבורנו, ההורים.
מערכת שמתוכנתת נגדנו
הנקודה הראשונה שד"ר סלע מבקש להבהיר היא גם הנקודה שאולי הכי קשה לנו לעיכול: הילד שיושב שש שעות מול המסך בחופש לא עושה את זה כי הוא עצלן. "צריך להבין תמיד את ההקשר", הוא מסביר. "בשנת הלימודים הילדים קמים לשגרה. יש להם מערכת חיצונית שמארגנת את כל ההתנהלות שלהם. הם יודעים למה לצפות, הם יודעים לאן ללכת. בחופש הגדול כל המערכת הזאת מתערערת. יש לפניהם חודשיים של יציאה גמורה משגרה, היעדר מסגרת וגבולות – מתי קמים, מתי הולכים לישון, ומה עושים בחלל שנוצר בינתיים".
הזינוק הזה מן הסדר אל הכאוס זורק את הילדים אל מצב שבו הם נדרשים לנהל את עצמם, והם לא בנויים לכך. הם חווים מורכבות אמיתית הדורשת דחיית סיפוקים, תכנון וניהול זמן – אבל אף אחד לא דיבר איתם והכין אותם לכך.
"המסכים מעניקים לילדים מענה על צרכים פסיכולוגיים", אומר ד"ר סלע. "ילדים נדבקים למסכים לא רק כי זה כיף ולא רק כי החברים שלהם שם, אלא כי זה באמת עונה להם על כל מיני צרכים. כשמשעמם – המכשיר נותן גירויים רציפים ומתחלפים. ילד שחווה בדידות – הרשתות החברתיות נותנות לו תחושה שהוא שייך. כשמתוסכלים – המסך מספק הסחת דעת מיידית. הוא מטשטש כאב, תסכול ועצב. ועוד דבר בסיסי: ילדים שחווים חוסר ודאות – המסך נותן להם יציבות, עוד שעה ועוד שעה, בלי שהם צריכים לקבל שום החלטה משמעותית".
"אפשר להסתכל על הילדים שלנו בחופש הגדול לא כעל ילדים עצלנים או חסרי יוזמה", הוא קובע, "אלא כילדים שנמצאים בתוך מערכת דיגיטלית שמתוכנתת להציע להם הרפתקאות מבלי כמעט שהם יפעילו מאמץ. וזה האתגר הגדול".
לא ערים לדרמה
ד"ר אבולעפיה בוחר לקחת אותנו היישר אל התמונה הגדולה, המבהילה בעיניו: "זה נושא לאומי, אפילו בין־לאומי – איך נפלנו כל כך עמוק למקום הזה של התמכרות התנהגותית שיצאה משליטה. אנחנו רואים שכל הקשר הבין־אישי, חיי הנישואים בהמשך, ולמעשה כל הערכים החינוכיים שניסינו להעביר – הכל הפך להיות שולי לעומת המחנך הראשי, שזה המסך".
"ילד עצוב, ילד חרדתי, ילד לא מרוכז", הוא מתאר דפוס שחוזר על עצמו בקליניקה בצורות שונות, "הכל יכול בסופו של דבר לשבת על הדבר הזה שנקרא גרורה. זו לא המחלה העיקרית, יש משהו שהיה לפני כן, אבל תרבות המסך, בעיקר בזמן השעמום של החופש, יכולה להיות הגרורה שהופכת להיות המחלה העיקרית. יש חרדה חברתית – אז הוא מסתגר בחדר שלו עם המסך, ואז החרדה מתפתחת עוד יותר. יש דיכאון – שוב הוא מסתגר, וכן הלאה".
לשאלה מה עומד בבסיס של הדברים, הוא עונה ללא היסוס: "הכל בא מריק חווייתי. מסכים קשורים למה שנקרא 'מוח ימין' – הכוח הציורי והחווייתי. אם אין לי חוויות, אם אני לא עושה דברים, אם אני לא מתנדב, לא יוצר, לא פעיל, לא עושה ספורט – אפשר לומר שאני מועד בעשרות אחוזים להיות יום אחד מכור למסכים".
"שעמום", הוא מגדיר, "זו התרוקנות של הכוחות הציוריים. אני מחפש ציורים חיצוניים מדומים כדי כביכול למלא את עצמי. אבל זה לא ממלא אותי – זה מרוקן אותי".
תרגילים בחשבון לפנות בוקר
פרופ' רוזנברג מביא סיפור אישי שממחיש את הבעיה של ההורים מזווית מפתיעה: "בוקר אחד התעוררתי מוקדם, יצאתי לסלון וראיתי את הבן שלי יושב מול המחשב. אמרתי לו: 'חמוד, אתה יודע שאין אצלנו זמן מסך בבוקר'. הוא אמר לי: 'אבא, התעוררתי מוקדם, לא הצלחתי להירדם, אז פתחתי את המחשב ועשיתי 10 אצבעות' – תרגילי חשבון שאתם ודאי מכירים. אני, באינסטינקט, אמרתי לו: 'אין זמן מסך בבוקר'. הוא עשה פרצוף עצוב, סגר את המחשב ועלה לחדר שלו.
"בדרך לעבודה פתאום תפסתי את עצמי וחשבתי: הבן שלי תרגל מתמטיקה בשעה חמש וחצי בבוקר, ואני כעסתי עליו! הרי אם הוא היה יושב מול ספר מתמטיקה הייתי מבסוט… הקיבוע שלנו שהמסכים זה תחום שצריך להגביל אותו – נכון, אבל אסור שזה יגרום לנו לא להסתכל על המקומות החיוביים שיש בו.
"המבט שלנו על עולם התכנים החיוביים", הוא אומר כמסקנה, "צריך להיות נפרד מהמחשבה הבהולה שלנו על ההגבלות. אנחנו צריכים להשקיע לא פחות זמן על 'מה כן' מאשר על 'מה לא'".
בעולם החסידות מוכרת האמרה הדורשת את הפסוק המוכר "סור מרע ועשה טוב" במשמעות המחודשת – סור מרע, כיצד? על ידי שתעשה טוב. כלומר, במקום להקדים תחילה את העיסוק ביציאה מן הרע, דבר שלעיתים עלול לגרור התבוססות חסרת תוחלת בו, עדיף להתחיל בעשיית טוב. להפציץ את השטח באור, כך שהחושך ממילא יתפוגג ויברח. כך מוכרת דרשה בסגנון דומה: סור מרע – הנח לרע; התעסק בטוב, והרע כבר ייעלם מעצמו.
בהקשר לסוגייה שלנו, פרופ' רוזנברג מגיע לאותה נקודה. "הקדוש ברוך הוא עשה איתנו חסד, ויש היום ברשת מגוון עצום של תכנים חיוביים. הן תכנים פסיביים: סרטוני מדע, היסטוריה, בעלי חיים, סדרות על התנ"ך ופרשת השבוע; הן תכנים אקטיביים: אפליקציות ציור, אנימציה, תכנות, לימוד שפות. הדבר הפשוט ביותר שצריך לעשות לקראת החופש הגדול הוא להכין רשימה. לשבת עם הילד והילדה ולנסח רשימה של סדרות, סרטים ואפליקציות שהם בעינינו תכנים חיוביים. לתלות את הרשימה על המקרר, ולדאוג שהיא תלווה אותנו בצורה ברורה לאורך כל החופש".
לשאלתנו מה עם הרצון של הילד לבחור בעצמו? "אין בעיה. שעה הילד בוחר מה שכיף לו, ושעה הוא בוחר מהרשימה שהכנו. ואם נגמר הזמן והוא רוצה עוד? אפשר לקחת עוד שעה – אבל מתוך הרשימה. אפשר גם לחלק: חצי מהזמן בעברית, חצי בתכנים באנגלית. תתפלאו כמה ילדים יכולים ללמוד שפות זרות מתוך סדרות.
"אפשר לנצל את החופש הגדול גם לזמן צפייה משותפת עם הילדים", אומר פרופ' רוזנברג. "לקבוע זמן קבוע – למשל: מוצאי שבת, פעם בשבוע בחופש – לשבת ולצפות במשהו מעניין יחד. אפשר לשחק באפליקציה משפחתית. מחקרים מראים שעצם הנוכחות ההורית בצפייה כבר עושה איזשהו סוויץ' אצל הילד, כשהמטרה היא לא רק כדי לפקח אלא כדי להיות ביחד".
"והנה עוד עצה מעשית: עם תחילת החופש הגדול – פשוט לכתוב הודעה בכל קבוצות הוואטסאפ של ההורים: 'הורים יקרים, אם נחשפתם לתכנים טובים – סדרות, אפליקציות וכדומה – בבקשה שלחו לינקים. כולנו נרוויח'".
המטוטלת והכלים
"בקריירה שלי פגשתי הרבה מאוד הורים", אומר ד"ר סלע, "וכששאלתי אותם מהי העמדה שלהם מול הילד והמסך שלו – ראיתי תנועה של מטוטלת. יש הורה שמוותר מתוך אשמה, כי הוא מבלה הרבה שעות בעבודה, וכי הוא מרגיש שאין לו יכולת להשפיע. הוא נסוג, אבל בפנים יש לו תחושה של אשמה. זה צד אחד. הצד השני – התפרצות בכעס. חזרה הביתה, טריקת דלת וקריאת האשמה: 'כמה זמן אתה כבר במסך? תביא לי את המכשיר!' וכך מתחיל קונפליקט מתוך בהלה.
"התנועה הזאת בין נסיגה לבין התפרצות כעס מייצרת אצל הילדים תחושה של בלבול. היא גורמת לתחושה שכל עוד אבא ואמא לא בבית – אני במסך. וכשהם באים – אני מסתיר. והדינמיקה הזאת היא לא חיובית".
אז מה עושים? ד"ר סלע מציע שלושה עוגנים יומיים: "נסיט את המבט מ'כמה זמן הילד שלי במסך' ל'מה שלושת העוגנים שהילד עושה בכל יום'. ברגע שביום שלהם קיימים העוגנים האלה – אנחנו נפגוש שגרה הרבה יותר בריאה". ומהם העוגנים? "עוגן הגוף – פעילות גופנית כלשהי, כי הגוף הפעיל יוצר תהליכים מוחיים שגורמים לילד רווחה נפשית גבוהה יותר. עוגן הקשר – מפגשים חברתיים, שיחות, לא רק בוואטסאפ; צריך להיזהר מילדים שדועכים לבדידות בגלל החופש. ועוגן האחריות – משימה אחת שהילד בוחר בעצמו, במשא ומתן, קטנה ככל שתהיה".
באופן עקרוני, ד"ר סלע ממליץ להורים להחליף כובע. "יש שני כובעים להורים: כובע השוטר וכובע המנטור. ההצעה שלי היא להיות קצת פחות שוטרים וקצת יותר מנטורים. את השוטר כולנו מכירים – 'כמה זמן היית בטלפון? למה לא ענית לי כשהתקשרתי?' המנטור שואל אחרת: 'היה לך כיף? עם מי שיחקת? תראה לי משהו שהעבירו בוואטסאפ'. כשהילד חווה אותנו כמנטורים, הוא יכול גם לשתף או לבקש עזרה בעת הצורך. מתוך עמדה רק של שוטר, קשה מאוד להגיע לתוצאות האלה".
כלי נוסף מציע ד"ר סלע – לפתח אצל הילד יכולת תכנון. "בילד שלכם יש למעשה שני ילדים. הילד המתכנן – שנמצא בחלק המוח מאחורי המצח, והילד הממהר – שרוצה רק תגמול מיידי. איך מחזקים את הילד המתכנן? הצפת שאלות שאם אנחנו מעלים אותן פעם בשבוע, אנחנו מייצרים שיח של תכנון: 'מה אתה רוצה לעשות כשאתה לוקח את המסך? כמה זמן אתה מתכנן? מה אתה רוצה לעשות אחרי שתסגור? מה יסמן לך שהגיע הזמן לסגור?' הרעיון הוא שנעזור לילד להפנים את השאלות האלה – שהוא ישאל אותן בעצמו".
"זכרו גם את המושג מדרגות דופמין", אומר ד"ר סלע ככלי משמעותי. "כשהילד שלנו משחק יש לו שיא בדופמין. כשאנחנו מבקשים ממנו לסגור – הוא חווה קריסה בדופמין, שמתבטאת בכעסים ובטריקת דלתות. כדי לצמצם את הצניחה הזאת צריך לאמץ פעולת ביניים. כשהוא מסיים את המשחק, הוא לוקח תפוח או בננה מהמקרר. גם לתפוח יש דופמין – אבל הרבה פחות מהמשחק וקצת יותר מלסדר את החדר. כך אנחנו עוזרים לו לעשות את המעבר קצת יותר חלק".
לצאת לטבע הארץ־ישראלי
ד"ר אבולעפיה, לעומת זאת, נחרץ בדעתו לאמץ כיוון שונה: "חייבים אלטרנטיבות בדמות תכנון חופשת הקיץ – לשבת על לוח גדול ולכתוב כל יום מה אנחנו עושים. אולי מסעות בשבילי ישראל, לצאת לטבע הארץ־ישראלי המדהים. לעשות לעצמנו גם קצת תנאי הישרדות, קצת לישון בשטח, קצת פחות לאכול, פחות בורגנות".
"הפינוק ההורי הוא בעצם הסיבה של המילוי הציורי הזה", הוא מדגיש נקודה מפתיעה. "כשהאמא היא לא 'טובה דיה' אלא 'טובה מדי', אנחנו נראה ילדים שאין להם כוח לצייר את הדבר החסר, כי לא היה חסר להם אף פעם. אנחנו צריכים לאפשר להם להיות בחסר – ושזה יהיה מענג, כמובן. זו גישה שמשתמשת בחכמת חז"ל: 'משביעו רעב, מרעיבו שבע'. ואז יש פחות יצר והרבה יותר יצירה, יותר מרחב פנימי".
ומה לגבי ילד שכבר מכור לתוכן שלילי? ד"ר אבולעפיה מציג את הגישה הטיפולית שלו בקצרה: "הטיפולים של ה'עשה טוב' הם טיפולים דרך הגוף. זה מיינדפולנס, חיבור לגוף, יוגה או נשימות. כל הנושא הוא – בוא נראה איך אנחנו מורידים קצת מתח. איך אנחנו עושים שהבית יתמלא בטוב ככל האפשר, מלא בכלי נגינה, ביצירה משותפת ובמשחקים.
"השיטה הטובה ביותר היא לדעת למה הילד מכור, לאיזה סוג של תוכן, ואז יש סצנה שחוזרת על עצמה תמיד. אני מבקש ממנו לראות תמונה אחת מאותו תוכן, ואז אני אומר לו לסגור את המסך ושואל: 'מה אתה מרגיש בגוף?' והוא עונה: 'פה יש לי מתח', 'הדם עלה לי לראש'. אני אומר לו: 'תאפשר לזה להיות שם, ותשים לב מה קורה בשאר חלקי הגוף – זרמים, עקצוצים, חום, דופק'".
למה לעבוד דרך הגוף? "הגוף יודע איך להוציא את המתח. הדחף לא נמצא בראש ולא נמצא במסך – הוא נמצא בחוויה. ואם נלמד את הילד לפגוש את הדחף במקום לברוח ממנו, הדחף יתחיל לדעוך. לוקח חודש עד שהדחף הזה נחלש, ובעבודה נכונה כעבור חודשיים הוא נעלם".
לבחור את הקרבות
והנה תובנה חשובה: לא כל קרב שווה להילחם בו. "החופש הגדול אמור גם להחזיר אנרגיות לילדים שלכם", אומר ד"ר סלע, "והדינמיקה בבית כדאי שתהיה יותר נעימה ופחות קונפליקטואלית. ולכן, תבחרו את הקרבות".
כמובן, יש קווים אדומים. "קשר מסוכן עם זרים ברשת מחייב אותנו להתערב ולעשות מעשה. כך גם לגבי אלימות או חרם שילדים חווים. גם נושא השימוש הלילי הקבוע – לא פעמיים־שלוש, אלא שבוע־שבועיים־שלושה – זה מאוד בעייתי. אלה הגבולות שלנו. לעומת זאת, לגבי כל מיני משאים ומתנים אחרים – הילד שלכם רוצה שלוש־ארבע שעות ואתם רוצים שעה או שעתיים – כל עוד התהליך הזה של המו"מ קורה, זאת נוכחות הורית. אתם לא מפקירים את הזירה הזאת".
ד"ר סלע מסיים בנקודה שחשובה לא פחות מכל הכלים שהזכיר: "אין הורה שלא מוטרד מהעובדה שהילד שלו יהיה כמעט חודשיים במסכים, ולכן הפתרון חייב להיות קהילתי. לא רק הדאגה היא הדדית, אלא גם הפתרון יכול להיות הדדי ומשותף. בתוך הקבוצות שאתם נמצאים בהן – בבית הספר, בשכונה, בקהילה וביישוב – נסו לייצר מעגלים יותר רחבים של פעילות לילדים. זו לא חייבת להיות קייטנה מפוארת. זה יכול להיות מפגש חברתי פעמיים בשבוע עם שלושה־ארבעה חברים או משחק כדורגל. ככל שתחשבו על הבעיה הזאת לא כמשפחה אחת אלא כקולקטיב – הרבה יותר קל להתמודד. השתמשו בזה, יש לזה כוח עצום".
ד"ר אבולעפיה בוחר לסיים בנימה רוחנית. "החופש הוא גם מלשון חופש בחירה. בזמנים האלה אנחנו נדרשים לבחור. אנחנו פוגשים בו את עולם הרשות, ואנחנו סוף סוף מקיימים את ההבנה העמוקה שכל עניין הקדושה של החיים זה 'קדש עצמך במותר לך' – בחופש הזה שכולו רשות. כאן אנחנו יכולים להופיע את המקום העצמי שלנו – או חס ושלום, אם לא, זו יכולה להיות תקופה סיוטית וקשה.
"באמת, הכל תלוי בנו, ההורים – איך אנחנו מפתחים את המקומות האלה באישיות שלנו. זה מקום עצמי, זה לא מקום שאני יכול לצוות או לבקש או לדרוש – זה מקום שמתחיל היכן שאני נמצא. האם אני בעצמי מונח במושגים של שעמום, של דחפים ויצר או לחילופין במושגים של יצירה, של הרחבה, של מוכנות לשהות בחסר. זה החופש האמיתי שלנו – לבחור מי אנחנו באמת".
