כשהייתי ילדה הייתי מתבאסת כשהיו אומרים לי שעכשיו שלושת השבועות, ולכן לא הולכים לים או לבריכה ולא שומעים שירים וכך הלאה. כשבגרתי והגעתי לתיכון, 'הסכמתי' עם ההלכות והמנהגים, אבל הבאסה התחלפה בכך שהתאריכים הללו נפלו דווקא על החופש הגדול… רבאק, מגיע לנו (?) לנוח, לכייף, לצחוק, ליהנות…
לקח לי עוד קצת זמן להבין שאני צודקת, אבל מזווית אחרת. כן, התאריכים האלו נפלו דווקא על החופש הגדול, אבל – וזו הבנה שארך לה זמן להגיע אליי – זו לא טעות. הם נפלו כאן דווקא בגלל שזה החופש הגדול!
קשה לתפוס את זה, אבל אין באמת משמעות לחופש שאנחנו רוצים אם אין לנו גאולה שלמה, אם אין לנו בית מקדש. משיח. כל המילים האלו שנשמעות רחוקות מאוד, ואף על פי כן אנחנו משתדלים לומר ולחשוב כל הזמן "אני מאמין באמונה שלמה בביאת המשיח… בכל יום שיבוא".
היו פעמים ששלושת השבועות והצום של תשעה באב עברו "לידי". לא הצלחתי להבין אותם. כמה אפשר לכאוב את זה שכבר לא כואב לנו היום. התרחקנו…
היו גם פעמים שהסתכלתי עלינו כעם וכאומה במבט ביקורתי. הנה, הגיע תשעה באב ולא זכינו. לא זכינו להיגאל. אין מקדש, אנחנו באותה נקודה, ויאללה לחופשה שקבענו בשבוע הבא… – עד שהבנתי שגם הראיה הזו שגויה: אנחנו לא תקועים, אלא – כמו שהרבנית ימימה מזרחי אומרת – אנחנו נטועים. מצמיחים שורשים ומנסים לגדול. כל שנה, כל דור, מוסיפים קומה ומעמיקים אותה. לפעמים לא רואים את זה, אבל מתחת לפני השטח יש כאן צעד קדימה אחרי הרבה צעדים אחורה, ולכך דרושה הרבה סבלנות.
אם כן – אני שואלת את עצמי – שלושת השבועות הללו שהולכים וסוגרים עלינו עד שאנחנו יוצאים לחופשי ונושמים מהקלה אחרי תשעה באב, מה עושים איתם?
ובכן, בדיוק כמו שזה נשמע: זו תקופה שהולכת ונסגרת עלינו עד שאנחנו נמצאים בתוך המצרים, ומנסים לצאת בכוח, מנסים לצאת מאפלה לאורה, לגדול.
אם פעם חשבתי שבתשעה באב אנחנו רואים שאין לנו מקדש ומתאכזבים/מכחישים/מתעלמים, היום אני מבינה ששלושת השבועות באים לעזור לנו לגעת בעצב החשוף. לעזור לנו לבטא את הרגשות שאנחנו לא אוהבים, בלשון המעטה. החכם מכל אדם אמר: "לכל זמן ועת". יש ימי שמחה, כן ירבו! וכן, יש גם ימי כאב וצער (ולא עצב, שממנו לא גדלים, חלילה).
אלו ימים שצריך לנסות להתכנס בהם לתוכנו, לגעת ברסיס נשמתנו, ולגדול מתוכם.
על השאלה "ציפית לישועה" שנשאל אדם בשמים לאחר מאה ועשרים שנה, כותב רש"י: (האם ציפית) לדברי נביאים. והר"ן מוסיף מילה אחת: בימיך.
תכלס, ישר ולעניין: האם אני מצפה לגאולה, לישועה, להתגשמות דברי הנביאים בימי חיי?
ובשלב הבא: מה אני יכול/ה לעשות לצורך כך, ובכל התחומים: בעבודת המידות, בין אדם לחברו, בעבודת ה' שלי במשפחה ובעבודה. וזה דורש טונות של אמונה, ועוד אמונה, ועוד מלא אמונה.
כשעיינתי באותו פרק בקהלת – "לכל זמן ועת" – הסתכלתי ברש"י בפירושו על "עת לבכות", ונדהמתי. הוא כותב: "בתשעה באב".
בדיוק חד כזה רש"י הגדול מסביר לנו שלפעמים צריך גם תקופות כאלו. אבל לא בשביל להישאר בביצה העכורה של רגשות שליליים שלא מקדמים אותנו, אלא מתוך הבנה שאלו ימים שיש בחובם הזדמנות לצמיחה גם מתוך קושי לאומי – אם רק נבחר.
חז"ל בחכמתם קבעו לנו את הזמן הזה – ימי קיץ בוערים, כי זהו זמן טוב לשאול ולברר וללטש עם עצמנו נקודות שבלהט השגרה ממעטים להתעסק בהם.
במהלך השנה, הימים, השבתות והחגים, זה הזמן שלנו לצפות לישועה, לנסות לקרב אותה באמצעות ריבוי טוב ותורה, ויש הרבה זמן לכך. בתשעה באב זו לא חכמה להבין שחסר לנו מקדש, צריך לשאוף לחיות את זה כל השנה. בתשעה באב, אם כן, אנחנו רוצים פשוט לפרוק מעלינו את המשא, כדי להצליח להיטען מחדש. כמו אישה שחוותה התמודדות מול כל העולם ועמדה בה בגבורה, וכעת נותנת לעצמה לפרוק את הנשק ולבכות קמעא כדי להתחזק, "הרפו ודעו כי אני ה'".
השנה, בעזרת ה', עם כל זה שיש בנו צביטה חזקה בלב על כך ששוב מגיעה התקופה ההיא, אני אנסה לקדם אותה בברכה ואפילו אנסה להסב איתה לשיחה על כוס קפה או שתיים. אנסה לקדם אותה, ולו במעט, בברכת שלום. בשלושת השבועות ובתשעה באב אנחנו צריכים לתת לעצמנו להרגיש צער וכאב, מתוך תפילה שאלה יעזרו לנו כמצפן רוחני לנווט את חיינו הנסחפים ולהבין מה באמת אנחנו צריכים, גם אם לא יודעים כמה: את קרבת הקב"ה וישועתו.
