אומרים שחודש תמוז הוא החודש בו זמני תשובה ממשמשים ובאים, בחילופי אותיות.
כידוע, כל דבר תלוי ומושפע מההכנה שקדמה לו. ולכן, כדי שנגיע מוכנים רגשית, נפשית ותודעתית אל יום הדין בראש השנה, עלינו להתחיל כבר מתמוז. לשם כך עלינו לעמוד על מהותה של התשובה, ולהבין כיצד היא תורמת לא רק לזיכוך הרוחני שלנו אלא אף למבנה האישיות שלנו וליכולת שלנו לבטא את העצמי שלנו ביתר שאת.
הנפש, בטבעה, סובלת מסתירות פנימיות. זהו המצב הטבעי, לכאורה, שאותו חווה כל בן אנוש באשר הוא. מצב זה קרוי גם "גב אל גב", ולמעשה מתאר מצב נפשי שבו האדם לא מחובר אל זהותו הפנימית. מצב שבו יש פער בין רצוי למצוי. פער בין רצונותיו הפנימיים והכמוסים לבין האופן בו הם מתגלים ומתבטאים כלפי חוץ. פער בין האני החיצוני לאני הפנימי.
כאשר אדם נושא בתוכו את הסתירות הללו, הן מונעות ממנו התקדמות ממשית בחייו, ומונעות ממנו להביא לידי ביטוי את האני האמיתי והפנימי שלו.
אנחנו יכולים לזהות בקלות דוגמה לסתירה מעין זו כאשר אדם נמצא במפגש חברתי, והוא חש שאם לא ישמיע מה שהאנשים שסביבו רוצים לשמוע – מקומו בתוכם מוטל בספק, כמו גם התדמית שחבריו ייצרו עליו. במצב כזה, הוא גונז לקרקעית נפשו את מהותו הפנימית, וכלפי חוץ לובש לבוש לא לו, שלדעתו יהלום את רצונות הסביבה ממנו, כשהוא כמובן מספר לעצמו שהרווח שירוויח אם יוותר על עצמיותו יהיה גדול יותר כאשר יפעל לפי הבנתו את רצון הסביבה ממנו.
הסתירות הפנימיות בנפש הן למעשה תוצרים של מנגנוני הגנה, של חסמים שאנו שמים בינינו לבין הסביבה, כי אנו חוששים להביא את העצמיות שלנו במלואה לידי ביטוי. אך החסם הזה עובד גם לכיוון השני, וחוסם גם אותנו מלפעול כפי רצוננו.
כך, בקלות, הופך אדם חסר ערך עצמי – למְרַצֶה חברתית, מתוך מחשבה שאת ההערכה העצמית שלו כלפי עצמו הוא יקבל מהסביבה. ואז, באופן פרדוקסלי, הוא מוצא עצמו פועל גם נגד רצונו הפנימי, ויוצר פער מכוון, אך לא מודע, בין הרצונות שלו לרצון לפעול לפי הבנתו את רצון הסביבה ממנו.
במצב כזה, האדם חי בניתוק שלו מעצמו, מסתיר את פניו האמיתיות ממנו ומהסביבה, ולא פלא שלאחר מכן גם חש הסתרת פנים של הבורא ממנו.
רק כאשר מסכים האדם לחיות את עצמיותו ואת מהותו הפנימית, רק אז הוא מחובר לעצמו, רק אז הוא שב אל הפנימיות שבו ושב למעשה אל עצמו.
זוהי התרחשות מרגשת, קסומה ואפילו אלוקית, שמתרחשת בסופו של כל תהליך טיפולי.
התשובה כמרפא לנפש
זוהי למעשה התשובה, במהותה הפנימית. מעבר לקיום מצוות ושינוי אורח חיים, משתנה המבנה הפנימי של נפש האדם. היא משתחררת מההשתעבדות לתאוות ולרצון לעבוד את עצמי, ועוברת – מתוך עבודה עצמית נכונה – לעבוד את הבורא, כשהיא מכוונת מטרה וחיה את מהותה הפנימית.
התשובה מאפשרת לי להגיע למצב של "פנים אל פנים", מה שמונע את תחושת הסתרת הפנים האלוקית כאשר הייתי במצב של "גב אל גב". זאת משום שבמצב כזה האדם קרוב אצל עצמו, וחי את הפנימיות של עצמו. במקום הזה אין תחושה של הסתרת פנים אלוקית, כי החיבור לנקודה הפנימית שלי הוא למעשה חיבור לנקודה האלוקית המפעמת בתוכי. רק כאשר אדם פועל על פי רצונו הפנימי, הוא מגלם בצורה המובהקת ביותר את הרצון האלוקי. כלומר: משה, לדוגמה, יגלם את משה שה' רצה שיהיה – רק כאשר הוא יסכים להיות משה ולא מישהו אחר. כאשר הוא יסכים להיות מי שהוא – הוא ירגיש את עצמו, כלומר: את אור ה' המופיע דרכו.
לחזור אל עצמי = לחבור אל עצמי
התשובה היא למעשה חזרה אל האני שבי, והיא מאפשרת ויוצרת את החיבור בין האני (החלק המודע שבי) לבין העצמי (החלק הלא מודע שבי). היא מאפשרת לי לחבור ממקום פנימי ועמוק אל נקודת הזהות העצמית שלי, אל האני האמיתי, המגלם בצורה המושלמת ביותר את זהותי ועצמיותי, ומתוך כך גם מאפשרת לי לגלם בצורה הכי מושלמת את הרצון האלוקי.
על מנת שייווצר חיבור מעין זה, היא מחייבת אותנו לפגוש בעצמנו את הנקודות שתמיד ברחנו מהן. היא מחייבת מפגש עם כאב לצד כישלון ונפילה, מחייבת אותי להיות אמיתי עם עצמי, ומחייבת אותי להכיר בחטאיי ובהתרחקות שלי מעצמי. היא בעצם מחייבת אותי להכיר בכל הסתירות הפנימיות הללו שמנהלות אותי, ולאחות אותן.
מפגש מעין זה מוביל להזדככות ולהתנקות הנפש, ובשלב מאוחר יותר מגשר על הפער בין האני לעצמי. לא עוד סתירה ביניהם, אלא חיבור מתוך בירור. וכשאדם מחובר אל עצמו, אל נקודת האמת שבו, אל נקודת העצמי שבו – משם כבר קלה הרבה יותר הדרך לחיבור אל קונו, כי נקודת הזהות העצמית היא כאמור הנקודה האלוקית שבו, היא המקום שממנו מאיר האור האלוקי שבו. זוהי נקודת הקודש שבו, כי כל מהותו הפנימית היא ככלי שדרכו חודר האור האלוקי, ולאחר התשובה – האור הזה מאיר בעצימות הכי גבוהה.
שנזכה לשוב אל עצמנו, אל עצמיותנו, אל עצמאותנו.
