שלום חברים, נכנסנו לימי בין המצרים שמשלבים בתוכם עבר, הווה ועתיד. מצד אחד, עין אחת צופה לאחור, על החורבן שחווינו, ומצד ההסתכלות הזו אנחנו נוהגים מנהגי אבלות, מתכנסים לתוך עצמנו ומצטערים. מצד שני, עין אחרת צופה פני עתיד, אל הגאולה השלמה שהיא התכלית שעומדת מאחורי כל הצער הזה, והפן הזה של הדברים מביא אותנו להיות פעילים ונחושים, ברוח של חיוניות ושמחה, לזרז את העידן הטוב הזה ככל האפשר.
אתם יודעים, הרבי מלובביץ' היה ממליץ לקרוא בצומות את זכריה פרק ח', שם מופיעה ההבטחה המפורסמת: "כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת צוֹם הָרְבִיעִי וְצוֹם הַחֲמִישִׁי וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי וְצוֹם הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה לְבֵית יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה וּלְמֹעֲדִים טוֹבִים וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ". זאת אומרת, הפסוק מלמד שימי השמחה לא יהיו ימים אחרים בלוח השנה, אלא ימי האבל עצמם יהפכו לשמחה. כפי שמוסבר בחסידות, מאחורי החורבן מסתתרת אהבה גדולה ורצון לתיקון שלם, ולכן כשאנחנו עוברים את התהליך הזה – בסופו של דבר המסך יוסר ותתגלה השמחה והאהבה, מה שיהפוך בהחלט את הימים הללו לימים טובים.
ובכן, ההמלצה שלנו הפעם היא לקרוא בימים אלה את הפרק הזה בזכריה, בו מופיעה גם הדרך לתיקון: "אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר תַּעֲשׂוּ: דַּבְּרוּ אֱמֶת אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ אֱמֶת וּמִשְׁפַּט שָׁלוֹם שִׁפְטוּ בְּשַׁעֲרֵיכֶם, וְאִישׁ אֶת רָעַת רֵעֵהוּ אַל תַּחְשְׁבוּ בִּלְבַבְכֶם…". ללא ספק, אלו מילים שאמורות לגרום לנו לחשבון נפש אישי, כל אחד בתחומו הוא.
התפילה הכאובה – והתיקון
כאמור, אנחנו נושאים בימים אלה את הכאב לצד הריפוי, התיקון והשמחה. ובכן, הנה כמה שורות של ריפוי ששמחו אותי מאוד ורציתי לשתף אתכם בהן.
בחודש הקרוב ימלאו 21 שנה לגירוש מגוש קטיף. אם תשאלו אנשים מהו הזיכרון הכואב והמשמעותי ביותר עבורם מאותם ימים קשים, ואיזו תמונה מסמלת בעיניהם את הגירוש יותר מכל, סביר להניח שנקבל תשובות שונות. עם זאת, אני מניח שאחד הרגעים שנצרבו בנפש של רבים זו השירה הדומעת בבתי הכנסת, זמן קצר לפני ביצוע הגירוש.
אחד התיעודים המצמררים ביותר מאותם ימים הוא של תפילת הנערות בבית הכנסת בנווה דקלים – "תפילה לעני כי יעטוף", מתוך בכי עצום וזעקה שאין כמותה. השיר הזה, שהולחן על ידי פינקי ובר, חסיד סאטמר מארצות הברית, ובוצע על ידי ר' מרדכי בן דוד, עשה את דרכו לגוש קטיף והפך לסמל כואב של תפילה וחיבור לה' ברגעים הנואשים ביותר בחיים.
במשך השנים שמעתי לא מעט אנשים שאמרו שמאז ימי גוש קטיף הם מתקשים לשיר את השיר הזה, כי הוא נצרב בהם כזיכרון עגום ביותר, כפצע פתוח שמעולם לא הגליד, כתפילה אחרונה שאחריה הגיע רגע החורבן.
והנה, בחודשים האחרונים הגיעה בשורה טובה על חידוש היישוב היהודי בצפון השומרון – ביישובים שחרבו ועכשיו נבנים מחדש: שאנור, כדים, גנים וחומש, לצד יישובים נוספים. ובשבוע שעבר ישיבת 'אמית ברוכין', ישיבה תיכונית בשומרון, עלתה לשאנור במסגרת טיול של כל הישיבה, ושם הם ביצעו בשירת המונים את "תפילה לעני כי יעטוף"…
אתם יודעים, אומרים בהקשר של נפגעי טראומה, לא עלינו, שפעמים רבות כאשר הנפגע חוזר אל האירוע בהקשר חיובי, זהו כוח של ריפוי רב עוצמה. ובכן, התלמידים שרו את "תפילה לעני כי יעטוף" וסיימו בשירת "ושבו בנים לגבולם". שמעתי את יוסי דגן, ראש מועצת שומרון, אומר שגם הוא עצמו במשך 21 שנה לא האזין לשיר הזה, ועכשיו בא זמן התיקון וההקשר החיובי. כמה זה משמח ובונה אותנו.
עוקבים אחריך
מעניין לעניין, בנושא הגאולה והטוב הצפוי לנו, אני נזכר בסיפור יפה. לפני כמה ימים לקחתי בחור צעיר טרמפ באזור שילה, וכשהוא עלה לרכב והתחלנו לדבר, הוא שאל אותי במה לדעתי צריך להתחזק בתקופה הזו. אגב, אני למדתי שאם מישהו מבקש ממני דרשה ואני נמצא בתודעה המתאימה, אני דווקא משיב את הבקשה אליו, שיגיד הוא וורט מחזק. כך אני מחנך את עצמי לא להתפתות כל כך מהר כשמבקשים ממני לדבר… אלא דווקא להשיב את השאלה אל השואל. בכל אופן, רק פתחתי ואמרתי לו בקצרה שאני ממליץ על קריאת פרק תנ"ך ליום.
אולי שמעתם על כך, אבל רבי נחמן היה אומר על התנ"ך שהוא ספר המוסר שלו. אגב, הוא אמר את הביטוי הזה ביחס לשני ספרים: על התנ"ך, ועל ספר 'עץ חיים' של רבי חיים ויטאל. אני מניח שלרובכם ספר עץ חיים בשלב זה הוא פחות שווה לכל נפש… אבל התנ"ך כן. בכל אופן, ברגע שאמרתי את ההצעה על לימוד התנ"ך, הטרמפיסט הצעיר היה לו הרבה מה לומר בעצמו על לימוד התנ"ך, הוא היה ממש להוט על העניין הזה.
כל זה הוא הכנה לוורט הנפלא שהוא אמר לי. באותו פרק מזכריה שהזכרתי בתחילת הדברים, שמתאר את העתיד הטוב של עם ישראל, הפסוק האחרון אומר: "כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת, בַּיָּמִים הָהֵמָּה אֲשֶׁר יַחֲזִיקוּ עֲשָׂרָה אֲנָשִׁים מִכֹּל לְשֹׁנוֹת הַגּוֹיִם וְהֶחֱזִיקוּ בִּכְנַף אִישׁ יְהוּדִי לֵאמֹר: נֵלְכָה עִמָּכֶם כִּי שָׁמַעְנוּ אֱ־לֹהִים עִמָּכֶם". בהקשר הזה, הגמרא במסכת שבת עורכת חשבון שלעתיד לבוא, לכל יהודי שילבש ציצית יהיו 2,800 עבדים מאומות העולם.
בטח שמעתם בעבר על דברי חז"ל הללו, ואולי תמהתם בליבכם שזה נשמע לא כל כך מותאם לאוזן המודרנית… מה נעשה עם 2,800 עבדים?! ובכלל, בעידן הדמוקרטי עבדים ומשרתים זה לא משהו שאנחנו רגילים אליו. ובכן, הצעיר הזה אמר לי וורט שכל כך אהבתי. הוא אמר שלעתיד לבוא לכל יהודי יהיה חשבון ברשתות החברתיות והוא יכתוב שם דברי הגות ותוכן מתוך התורה, ולכל יהודי יהיו לפחות 2,800 עוקבים מאומות העולם שיעקבו בציפייה ובשקיקה אחרי הדברים שהוא כותב ומלמד…
חברים יקרים, הדברים היקרים הללו באים להזכיר לנו שלכל אחד מאיתנו, בלי יוצא מן הכלל, יש הרבה מה לומר. מי ייתן ונמצא את ההזדמנות היכן לכתוב ולפרסם אותם, אבל אפשר להתחיל במחברת האישית או בהתוועדות בבית הכנסת או בסעודה עם בני הבית, וכך נתקדם לאט לאט עד שנבואת זכריה תתקיים בנו בפירוש העכשווי שלה – עם 2,800 עוקבים לפחות…
לחיים לחיים! יהי רצון שנמלא כראוי את המשימה שלנו, שהייתה תקפה לכל אורך ההיסטוריה היהודית והיא תקפה במיוחד בימים אלו של בין המצרים – לעשות חשבון נפש, להצטער ולהתאבל על מה שחסר וכואב, ויחד עם זאת לראות על מה יש להודות, לשמוח ולצפות אל העתיד. לחיים!
