את הזכות להתיר נדר, קיבל משה רבינו שנים רבות קודם לכן, בראשית דרכו. כשמשה יצא אל אחיו וראה בסבלותם, חז"ל מספרים שהוא ראה שהמצרים שמו משא של איש על אישה, משא של גדול על קטן, של בחור על זקן. מה עשה משה? לקח את המשאות והשיבם למקומם, סידר והחזיר לכל אחד את המשא המתאים לו. הקב"ה ראה את משה במעשיו ואמר לו: "אַתָּה יִשַּׁבְתָּ לְבָנָי סִבְלוּתָם, חַיֶּיךָ, שֶׁאַתָּה עָתִיד לְיַשֵּׁב וּלְפָרֵשׁ לְבָנָי נִדְרֵיהֶם". מפליא החיבור בין נדר למשא, למה מתכוון המדרש?
כשמשה רבינו יוצא לראות את אחיו, הוא לא סתם רואה, הוא נותן את הלב שלו בראיה הזו, כך מתאר רש"י. כשאדם רואה מתוך שנותן את ליבו, הוא יכול ממש להבין את המצוקה של חברו, יכול להבין את שורש הצער, ומתוך כך אולי לעזור לו. משה רבינו מבין שעיקר הסבל שסובלים אחיו, הוא מכך שהם סוחבים את מה שלא שייך להם. אם רק היה זה המשא שלהם, המשא השייך לכל אחד מהם, הם היו יכולים לשאת אותו.
כן הוא במשא הלב, כשאדם נושא על ליבו משא שלא שייך לו, כשהוא לוקח על עצמו מה שלא נוגע לו, שלא נמצא בגבולות שלו, הוא אכן לא יכול לשאת זאת. חסד גדול עשה משה עם אחיו, שהשיב להם את המשא השייך להם. משה רבינו עשה זאת במשא העבדות במצרים, והמשיך לעשות זאת גם בהמשך, במשאות הלב. משא הלב, הוא זה שלעיתים קשור לנדר.
כשאדם נודר נדר, הוא מבטא רצון להתעלות ולהתחבר לחלק גבוה בתוכו. כדי להגיע לכך הוא יוצר בתוכו מחויבות פנימית שתכריח אותו להיות במקום הגבוה. נדר הוא כמו כל מחויבות שאדם מכניס את עצמו אליה, במטרה להיות במקום טוב יותר. הבעיה מתחילה כשאדם לא שלם עם כך, כשמרגיש שאין התאמה בין הרצון ליכולות שלו, שאמנם הוא מאוד רוצה להיות במקום השלם והטוב יותר, אבל כרגע, במצבו הנוכחי, הוא לא מסוגל לעמוד בהתחייבויות שלקח על עצמו.
או אז צריך ללכת אל החכם. חכם כזה שיכול להתיר את נדרו, שיעזור לו לשוב אל מקומו המתאים לו, שיעביר אותו את הגשר הצר העובר בין הרצון הגדול לבין המגבלות. כמה ריפוי נוכל לקבל אם מישהו ייטול את ידינו ויעביר אותנו לאט ובבטחה את הדרך חזרה למקומנו, שלא נישא על כתפינו משא הכבד מכפי כוחנו.
מעניין שגם מסע יכול להפוך למשא. כשהתורה מפרטת: "אֵלֶּה מַסְעֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל", היא מזכירה לנו שכל מסע יכול להראות בתחילתו כמשא, אבל בסוף בסוף, כשחוזרים ומביטים לאחור על מה שהיה, המשא יכול לשוב אל מקום של מנוחה בנפש, ולהיות מסע של לימוד וצמיחה. ובמילים המתוקות של מדרש תנחומא: "מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה, לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה בְּנוֹ חוֹלֶה, הוֹלִיכוֹ לְמָקוֹם אַחֵר לְרַפְּאוֹתוֹ. כֵּיוָן שֶׁהָיוּ חוֹזְרִין, הִתְחִיל אָבִיו מוֹנֶה כָּל הַמַּסָּעוֹת, וְאָמַר לֵיהּ: כָּאן יָשַׁנּוּ, כָּאן הוֹקַרְנוּ, כָּאן חָשַׁשְׁתָּ אֶת רֹאשְׁךָ".
כשנוסעים אל הלא נודע, המסע הופך למשא כבד המכביד על כתפינו. כל בעיה הופכת גדולה יותר, כל עיכוב נראה קשה יותר, הכל מתנפח מעבר לממדיו האמיתיים. אבל בסוף בסוף, כשנזכרים בכל מה שהיה, כשעוברים שוב באותם מקומות שכבר עברנו בהם, יכולים להרגיש את המתיקות, להתרפק על החוויות, שהופכות כעת להיות נעימות וכבר לא מכבידות.
וכמו שמשה, בתחילת דרכו, השיב את המשא למקומו, כך בסוף ימיו, עת הוא מונה את מסעות בני ישראל, הוא שוב משיב את המשא למקומו. משיבו להיות רק מסע, בגודל טבעי. לא מסע שמתרחב מעבר למידותיו והופך למשא. מסע ריפוי שעוברים יחד, אב ובנו, באהבה.
