החסידות לא התחדשה עם הבעל שם טוב הקדוש. מאז ומעולם היו בעם ישראל דמויות שקיימו מצוות מתוך חיבור לרובד העומק של התורה כולה. גם בימי הראשונים וגם בימי המשנה והגמרא היו דמויות המכונות 'חסידים', שראו במערכת המצוות ביטוי של הקשר בין עם ישראל ובין ה', והצליחו להעמיק את הקשר הזה. בדומה לבני זוג שמנהלים יחד חיים, מערכת של חובות הדדיות צריכה להיות ביטוי של זיקה פנימית ואכפתיות שיש ביניהם.
אולי יותר משאר ספרי התורה הקדושה, ספר דברים מגבש שפה של הזיקה הפנימית הזאת. שפה שיש בה דבקות, אהבה הדדית, ה' שמבקש מעם ישראל ('מה ה' שואל מעמך?') ועם ישראל שמבקש את ה' ('ובקשתם משם את ה' אלוקיך'). לב הקשר הוא שאנחנו יחד. אנחנו עם ה' והוא איתנו. נושאים אותו בלב והוא שומר עלינו כבבת עינו.
בזמן ההליכה במדבר, הקשר הזה מורגש, כי הרי ה' משכין את רוחו בקרבם באופן גלוי. אבל אחרי הכניסה לארץ ישראל, כשכל השבטים נפרדים ומתיישבים לאורכה ולרוחבה, קשה יותר לחוש את הקרבה הזאת. לא פלא שהמקור בחז"ל למניין תפילה, עשרה אנשים שמתאגדים יחד כדי לפנות אל ה' ולזכור את הקשר איתו, הוא בעשרת מוציאי הדיבה על ארץ ישראל, אלה שכנראה חששו שהקשר הזה לא יהיה אפשרי במצב של פיזור.
אז איך זוכרים את ה'? איך הולכים איתו? בפרשתנו, כהכנה לכניסה, התורה מתארת את מצב העם כשחי חיי שגרה בארצו. חיים בהם הלחם לא נופל מהשמים וצריך לשלם משכנתא. חיים בהם הבגדים כן מתבלים ולא תמיד ברור איך נגמור את החודש. מפתה מאוד לבקש בהירות, כמו שתושבי כנען היו מבקשים – בצורת אוב, ידעוני, מעונן, מכשף. אבל את הגוי הקדוש, עם ישראל, משה ניסה לאמן באופן שונה. הוא מבקש שהם ילכו עם ה', כמו שהלכו עם ה' במדבר, ולמרות שצורת החיים נראים אחרת – בעומק אנחנו עדיין הולכים יד ביד עם ה'.
כל אתגר שאדם נתקל בו במהלך חייו בקלות יכול להשכיח ממנו את ה', ולהוביל אותו לנסות לפתור את הבעיה באופן נקודתי. אבל הוא גם יכול לעורר אותנו להיזכר שאנחנו לא לבד. כמו שה' הוציא לחם מן השמים והיה ברור שזה ממנו, כך ה' הוא המוציא לחם מן הארץ. הבעל שם טוב הקדוש מבאר איך העיסוק בתורה, שאמורה להיות הדרך שלנו לחיות כאן בעולם בהנחיה ממרום, אף היא יכולה להיות משהו שמנתק אותנו מההליכה יד ביד עם ה':
"תמים תהיה עם ה' אלהיך". פירוש, אפילו כשתעסוק בתורה שנאמר בה (תהילים י״ט:ח׳) תורת ה' תמימה. וזהו שכתוב תמים תהיה: אפילו בעסק התורה, תהיה עם ה' אלהיך.
זה לא ברור שהתורה (הנקראת 'תמימה', כמו 'תמים תהיה') מחברת אותנו לה'? מי שלומד תורה אוטומטית הוא 'עם ה' אלוקיך', לא?
ולא תאמר שהתורה נקראת ממילא 'תורת ה", רק תשגיח על זה היטב. וזהו ענין שאמרו חכמינו ז"ל במשנה (אבות ג') – רבי שמעון אומר, המהלך בדרך ושונה ומפסיק ממשנתו ואומר "מה נאה אילן זה, ומה נאה ניר זה", מעלה עליו הכתוב כאילו מתחייב בנפשו'. דהוי לו לומר 'ומפסיק ממשנתו' [בלבד], והוה ידעינן דהיה שונה. עוד קשה דאמר 'מעלה עליו הכתוב' ולא מפרש איזה כתוב.
רק בלי להתנפח
הבעל שם טוב הקדוש מבאר את המשנה מלאת התעלומה במסכת אבות של המהלך בדרך. והוא מזכיר שכמה משניות קודם לכן היה עוד אדם שהלך בדרך – הוא הלך יחידי. אמנם לפי האמת אין דבר כזה, אדם שהולך לבד. תמיד ה' מלווה כל אדם. אבל לא פעם, אדם חש שהוא הולך יחידי. אפילו אדם שהולך בדרך התורה, ומתנהג ביושר, ואולי אפילו מישהו שברגע זה לומד תורה – עדיין מבחינתו הוא לבד.
ויש לומר דהפירוש הוא – שהולך בדרך הישר ואפילו הכי הוא יחידי, שאינו דבוק בהשם יתברך [ממילא אינו מקיים הכתוב תמים תהיה עם ה' אלהיך]. 'ושונה ומפסיק ממשנתו' – רוצה לומר מפסיק עצמו מהשם יתברך מחמת משנתו, דהיינו שבא לו גדלות והתפארות מחמת משנתו, שסובר שהוא משנתו שלו. 'ואומר מה נאה אילן זה' – ועל עצמו אומר כן בלבו, כמו שכתוב כי האדם עץ השדה, ואומר על עצמו דהוא אילנא די רבא ותקיף (=עץ כל כך גדול וחזק), ומה נאה ניר זה כמו שכתוב (בירמיהו ד, ג) "נירו לכם ניר", פירוש, שאומר שמכין לעצמו חלק לעולם הבא על ידי משנתו.
בתורה יש קסם. אדם קורא בה, ונופלות במוחו תובנות ורעיונות. הבנות על עצמו. על העולם. על הקדוש ברוך הוא. כל העושר הזה שנולד בו הוא זרעי התורה שצומחים באדמת נשמתו ורוחו. הם האמת האלוקית שצומחת בארצו, באישיותו. הם קולו של ה', של 'אנכי נפשי כתבתי ונתתי לכם' שמהדהדים בו, וראוי שהם יעוררו התפעלות. כי באמת בכל אדם יש אינסוף. בכל אדם יש ייחודיות. כל הטוב הזה הוא הגילוי של האלוקי בתוך האדם, והוא מאשש את הסוד שאדם לוחש לעצמו מידי פעם, שבאמת יש לו קול ייחודי, תרומה ייחודית, שליחות ייחודית.
אבל, אדם יכול לראות את היופי של רעיונותיו – ולהתנפח. לנכס הכל לעצמו, כאילו התורה היא סתם טקסט מת ואילו אישיותו היא עשירה ובלעדית, שיצירתיותו הוא עושרו הפרטי ומקורו בעצמו. ואם אדם מלא בעצמו – אז הוא לבד. כי אין מקום למישהו אחר, בוודאי שלא לה'. הוא מדמיין איזה עץ עצום הוא, איזו הכשרה עצמית, חריש עומק, הוא מחולל בעצמו, ואז יצא שהוא שנה ומפסיק ממשנתו, מפסיק מפאת המשנה שלו שניכס לכוחו, והלימוד עצמו ניתק בינו ובין ה'.
ולכן מעלה עליו הכתוב, פי' כתוב … שנאמר בו 'תמים תהיה עם ה' אלקיך'… הכתוב הזה שכולל כל התורה, כאילו מתחייב בנפשו:
אם רעיונותיו של האדם, על אף שמקורם בתורה, מנפחים את החזה שלו, ומבחינתו מקנים לו עליונות על אחרים; אם הם גורמים לו לשכוח מה' וללכת בדרכו יחידי – אז הוא פספס את הכתוב שכולל את כל התורה, שתמים תהיה עם ה' אלוקיך. בדומה אולי לאדם שבראש מעייניו לפרנס את ביתו וכל חייו הוא רק עובד ועובד ומוסיף משרה – כדי שיהיה כסף להביא למשפחתו – והוא לא נוכח בבית.
התורה נועדה לחבר בין ה' ובין לומדיה, להזכיר להם שהם לעולם לא הולכים בשום דרך יחידי. אנחנו חיים מהבחינה הזאת בארץ ישראל, לא במדבר, ולכן צריך להזכיר לעצמנו באופן מלאכותי כל הזמן שה' איתנו, מחזיק לנו את היד, מטפטף לנו תובנות יפיפיות של תורה לתוך הקודקוד שוב ושוב. שכל אתגר, וכל תובנה, יהיו תזכורת שהווייתנו היא פרי של גילוי האלוקות שבנו מתוכנו.
