היה פעם קיסר שאהב לצוד חיות. הוא היה לובש בגדי צייד פשוטים ויוצא אל היערות כדי לעסוק בציד שהיה התענוג המרכזי שלו. באחת הפעמים שהקיסר שהה ביער, הוא ראה צבי ורצה לצוד אותו. הוא התחיל לדהור בסוסו אחריו אבל הצבי רץ מהר יותר, והקיסר המשיך לרדוף אחריו עד שאיבד את דרכו לגמרי בלהט המרדף. בסופו של דבר הוא לא הצליח לתפוס את הצבי – ובינתיים, הלילה הלך וירד.
הקיסר הביט סביבו והבין לתדהמתו שהוא אבוד עמוק בתוך היער, מוקף בחיות טרף, והוא חיפש מקום מסתור שבו יוכל לשהות במהלך הלילה. לפתע ראה מרחוק אורות יישוב. הוא התקרב וראה כפר קטן עם בתים פשוטים. הקיסר דפק בדלת אחת ובעל הבית פתח לו. הלה, כמובן, לא ידע מי עומד מולו. הוא ראה צייד רגיל, ולא היה יכול להכיר שזהו הקיסר בכבודו ובעצמו.
הקיסר נכנס פנימה ואמר לו: "מה ביכולתך לתת לי לאכול? רעב אני". האיש ענה: "ביכולתי לתת לך קצת לחם מלחמי, קצת חלב, ויש לי גם חתיכת גבינה". הוא הוסיף שיש לו קצת קש שאפשר לשכב עליו. ואכן, הקיסר ישן באותו לילה על מיטת הקש הפשוטה בתוך הבית הדל, ובבוקר הכפרי הראה לו את הדרך לעיר הבירה. הקיסר הודה לו מקרב לב וחזר לארמונו, מבלי שחשף בפניו את זהותו.
זמן מה חלף, ופתאום האיש הפשוט מקבל מכתבו ובו זימון אל ארמון המלוכה. הוא נבהל מאוד וחשב לעצמו: מה פשעי ומה חטאתי?! הוא הלך בדרכו רועד כולו עד שהגיע לארמון, שם הובל אחר כבוד אל ההיכל ופגש את הקיסר בכבודו ובעצמו.
כשהכפרי ראה את הקיסר עטוי בלבוש המלכות הוא איבד את עשתונותיו ולא שם לב כלל מי עומד מולו. הקיסר פנה אליו ואמר: "אינך מכיר אותי? אכן, כשהייתי בביתך הייתי לבוש בבגדים פשוטים, אבל אתה הוא שנתת לי לאכול ממאכליך והצלת את חיי בלילה האפל".
האיש הזדעזע כולו. הוא התחיל לבכות ולזעוק: "אנא סלח לי, לא ידעתי שאתה הקיסר ירום הודו! אם הייתי יודע הייתי טורח עבורך עוד יותר ולא מביא לך מזון דל כל כך". הקיסר הרגיע אותו וענה לו: "להפך, הגבינה והחלב ומיטת הקש שנתת לי היו עבורי התענוג הגדול ביותר. מעולם לא קיבלתי תענוג כזה – כי נתת לי את זה מכל לבך וחלקת איתי את מאכליך שלך, ובכך עשית הרבה יותר מכל המשרתים העומדים סביבי ומגישים לי מכל טוב".
הסיפור הזה קשור לדבריו של הבעל שם טוב על הפסוק "דרשו ה' בהימצאו קראוהו בהיותו קרוב". בזמן שהקיסר נמצא בהיכל מלכותו, לא כל אחד יכול לגשת אליו. אבל כשהמלך מסתובב בשדות וברחובות, נוקש בדלת ומבקש שכל מי שרק יכול יפתח לו – זה הזמן שבו המלך קרוב וזה הזמן שבו כל אחד יכול להתקרב אליו.
הבעל שם טוב מסביר בכך את ההבדל בין הזמן שבו בית המקדש היה קיים לבין זמן הגלות. בזמן הבית חיו צדיקים גדולים, נשמות גבוהות, נביאים ואנשי מעלה. לעומת זאת, בזמן הגלות ישנם הרבה אנשים פשוטים ונשמות נמוכות. אבל מתברר שדווקא בזמנים שלנו, בזמן הגלות כשהמלך נמצא בשדה ודופק בדלת, כל פעולה קטנה מצידנו מקבלת ערך עצום.
הדבר קשור למה שמובא בתורת החסידות על הפסוק "יקר בעיני ה' המותה לחסידיו". הקב"ה מעריך מאוד את עבודת ה'אתכפיא'. כשאדם שובר וממית את התאווה שלו וכופה את יצרו, הדבר נחשב למעלה ליקר מאוד – יותר מכל דבר שהיה בזמנים טובים ומוארים יותר בעבר.
הרעיון הזה מכניס אותנו לאווירת הזמן שבו אנו נמצאים עכשיו, על סף חודש אלול וימי הרצון.
אתם ודאי מכירים את השאלה היסודית של אדמו"ר הזקן בספרו לקוטי תורה, במאמר 'אני לדודי ודודי לי'. הוא שואל למה חודש אלול מורכב מימי חול, והרי האריז"ל גילה שחודש אלול הוא זמן של גילוי י"ג מידות הרחמים, וכמו כן ראשי התיבות של אלול הם 'אני לדודי ודודי לי' המעידים על הזמן שבו היהודי מתקרב להקב"ה וגם הוא יתברך מצידו מתקרב אליו. שואל אדמו"ר הזקן, אם כן, כיצד ייתכן שחודש אלול הוא יום חול פשוט, והרי הוא היה צריך להיות יום-טוב!
כלומר, כידוע בקבלה וחסידות, השבתות והימים-טובים הם זמנים שבהם ישנה התגלות אלוקית מיוחדת בעולם. הסיבה האמיתית לאיסור המלאכה בשבת נעוצה בגילוי האור האלוקי המיוחד שמאיר בה, שאינו מאפשר כביכול לאדם לעסוק בענייני השגרה והחולין. בגלל ההתגלות הזו, השבת היא יום מנוחה שאסור במלאכה, וכך גם החגים שהם זמני שמחה. ואם כך, הרי ההתגלות של י"ג מידות הרחמים בחודש אלול היא אור עצום, בדומה לאור המאיר ביום הכיפורים עצמו המכפר על כל הפגמים. איך ייתכן שהחודש מורכב מימי חול שבהם מותר לעשות מלאכה?
דרך אגב – וכלל לא אגב – עצם השאלה הזו לבדה כבר מעוררת התרגשות ושמחה. אדמו"ר הזקן מגלה לנו את המציאות האמיתית שעל פיה חודש אלול היה צריך להיות הלכה למעשה חודש שלם של יום-טוב. ההבנה ששלושים ימי החודש מכילים בתוכם התגלות של מידות הרחמים, צריכה למלא כל יהודי בשמחה הגדולה ביותר.
ובכן, כדי להסביר מדוע אלול אינו חג אחד ארוך, אדמו"ר הזקן לא מסתפק רק במתן סיבה אלא מביא משל דומה לאמור לעיל בשם הבעל שם טוב. הוא מסביר שקודם בואו של המלך לעיר יוצאים אנשי העיר לקראתו ומקבלים את פניו בשדה, והוא מקבל את כולם בסבר פנים יפות ומראה להם פנים שוחקות. ולאחר מכן, בבואו לעיר כולם הולכים אחריו, אבל כשהוא כבר נמצא בארמון המלכות הגישה אליו הופכת לנחלתם של יחידי סגולה ושרים מיוחדים, ואי אפשר לגשת אליו סתם כך.
זה ההבדל המהותי בין חודש אלול לחודש תשרי: בזמן שהמלך מתגלה בכל הדר מלכותו הוא מעורר אימה ופחד, והאדם אינו מוצא מקום לעצמו. זה מקביל ליום הכיפורים, כאשר כל יהודי מכשיר את עצמו ומרגיש בגודל קדושת היום המאירה לכל. לעומת זאת, באלול הכל יוצאים לקבל את פני המלך הקב"ה בשדה, והגילוי של י"ג מידות הרחמים מתבטא בהארת פנים והתעוררות רחמים, אלא שבזמן גילוי זה המלך נמצא בשדה ולבוש בבגדי חול כביכול, וההתגלות עטופה במסווה של ימי שגרה, ולכן זהו יום חול שאינו מאיר באור גלוי של יום-טוב, ולכן אין בו חובת שביתה ממלאכה.
אם תשאלו: למה המלך נמצא בשדה? הרי זה כלל לא המקום הטבעי שלו! התשובה היא, שהוא יורד לשם מסיבה אחת: הוא רוצה שלכל אחד תהיה הזדמנות להיפגש איתו. וכמו שאדמו"ר הזקן מסביר בתניא (פרק מו) על הפסוק "כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם", שכאשר מבינים שהמלך בעצמו מתקרב אלינו כדי לאפשר לכולנו להתקרב אליו ולשוב בתשובה, זה מעורר באופן טבעי את הקשר של האהבה מצד האדם כלפיו – "אני לדודי ודודי לי".
זוהי עבודת התשובה של אלול: להאיר את הקשר של "כמים הפנים לפנים" ולחשוף את האמת של ה"אני" ביחס ל"דודי". וכפי שמסביר אדמו"ר הזקן באריכות במאמר זה, המטרה היא שהיהודי יפנה אל הקב"ה פנים אל פנים, ויגלה את פנימיותו ואת רצונו להתמסר בשלמות.
בנושא זה יש פרט מעניין: ברוב השנים, שבת מברכים של חודש אלול חלה בפרשת ראה, הפרשה הקודמת. והפסוק הראשון בפרשה – "ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה" – מכיל בתוכו את הנקודה האמורה.
המפרשים שואלים על הפסוק מספר שאלות, וביניהן: למה התורה מחברת ברכה וקללה יחד? הרי המילים "ראה אנכי נותן לפניכם" מתאימות לבשורה משמחת של ברכה, ואיך אפשר לומר אותן ביחס למתן קללה ח"ו?!
בהמשך הפרשה נאמר: "את הברכה אשר תשמעו אל מצוות ה' אלוקיכם". המפרשים תוהים מדוע נכתב "אשר תשמעו" ולא 'אם תשמעו', כפי שמופיע מיד לאחר מכן: "והקללה אם לא תשמעו". במקומות אחרים התורה משתמשת במילה 'אם', כמו "אם בחוקותי תלכו" או "והיה אם שמוע תשמעו", כדי לבטא בחירה חופשית. לעומת זאת, המילה 'אשר' מבטאת ודאות ואינה משאירה מקום של ספק או בחירה.
החסידות מציעה לכך ביאור המתקשר היטב לעבודת חודש אלול. הפסוק מתאר שתי דרכים בעבודת ה'. ה'ברכה' מסמלת את העיסוק בתורה ומצוות בדרך של 'עבודת הצדיקים', ואילו ה'קללה' רומזת ל'עבודת בעלי תשובה'. הכוונה אינה לקללה כפשוטה, אלא לכך שעבודת התשובה הופכת את הקללה לברכה ואת הזדונות לזכויות.
ההסבר הזה שופך אור על בחירת המילה 'אשר'. אין כאן עניין של 'אם' – דבר שאולי יקרה ואולי לא, אלא הבטחה ודאית. ברור לגמרי שיהודים יעשו את עבודתם, אם בדרך של תורה ומצוות ואם בדרך של תשובה. כאשר התורה כותבת "אם בחוקותי תלכו" או "היום אם בקולו תשמעו", היא מתייחסת לכל דרך בנפרד ולכן משתמשת במילה 'אם' שמבטאת ספק. אבל בפרשתנו נאמר 'אשר', כי בוודאות גמורה אחת משתי הדרכים הללו תתקיים.
יוצא, אם כן, שהקב"ה אומר לבניו שכשם שהם מוסרים את עצמם לעבודתו יתברך, כך הוא מוסר להם את ה"אנכי" שלו. המילה 'אנכי' מרמזת כידוע לראשי התיבות "אנא נפשי כתבית יהבית" – אני את עצמי כתבתי ונתתי. אותו 'אנכי' שניתן במעמד הר סיני יורד אלינו כעת וניתן בעין יפה לכל יהודי ויהודי.
מובן שגם המילה "לפניכם" רומזת על קשר של פנים אל פנים, היישר אל תוך הפנימיות שלכם. פנימיותו של היהודי היא דבר אחד עם פנימיותו של הקב"ה, כמבואר בעניין "אני לדודי ודודי לי". ומה הקב"ה נותן? הוא נותן ברכה. הוא נותן לנו את עבודת ה', את היכולת לעבוד אותו בדרך התורה והמצוות, ואם יש צורך בכך – גם את היכולת להפוך את החושך לאור ולהמיר את הדינים לזכויות באמצעות עבודת התשובה. זוהי העבודה שעבורה אנחנו צריכים לאגור כוחות בפרט בחודש אלול, בעת הארת י"ג מידות הרחמים.
בזכות העובדה שהמלך נמצא בשדה יכול כל יהודי לגלות בעצמו את ה'לפניכם'. הוא יכול לחשוף את פנימיות נשמתו, לגלות את הרצון האמיתי שלו ואת ה'אני' האמיתי שלו, שזוהי תמציתה האמיתית של עבודת התשובה.
לחיים, לחיים ולברכה! בואו נמהר וננצל את הזמן שבו המלך נמצא בשדה. וכאמור, בזמן הזה כל מעשה, דיבור ומחשבה יקרים וחשובים מאוד. וההתקרבות של כל יהודי למלך העולם בחודש אלול בוודאי תביא לכך שלכל אחד מאיתנו יהיה חודש אלול שמח ו'חי'. ומתוך התעוררות של "אני לדודי ודודי לי" נזכה להגיע לגאולה ולכתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה בגשמיות וברוחניות.
