שבע שבתות הנחמה, אומרים חז"ל, הן סיפור. סיפור שתחילתו בבקשה שמבקש הקב"ה מהנביאים שינחמו את עם ישראל, "נַחֲמוּ נַחֲמוּ עַמִּי". וממשיך בשבת שלאחריה, בתגובה של העם שלא מוכן להתפייס מנחמה שלא מגיעה ישירות מה', אלא באה על ידי שליח. העם מרגיש עזוב ונטוש, מכך שה' שולח נביא לנחמו: "וַתֹּאמֶר צִיּוֹן עֲזָבַנִי ה', וַה' שְׁכֵחָנִי". בשבת הבאה, מחזירים הנביאים את דברי ציון לה': "עֲנִיָּה סֹעֲרָה לֹא נֻחָמָה", כנסת ישראל לא מתפייסת, אינה מוכנה לקבל ניחומים שמגיעים בעקיפין. והסיפור מגיע אל שיאו בשבת הרביעית, כאשר הקב"ה בעצמו, הוא ולא מלאך, בא לנחם אותה, "אָנֹכִי אָנֹכִי הוּא מְנַחֶמְכֶם".
השבת שלנו, היא אולי המשמעותית ביותר מכל שבתות הנחמה. סוף סוף מגיעה נחמה ישירות מהקב"ה, וזו הנחמה המתיישבת על ליבה של ציון. העם מרגיש שהוא חזר להיות בנו אהובו של אלוקיו, שהוא לא עזוב ושכוח. עצם הקשר הישיר בין ה' לעמו, הוא הנחמה, הוא המביא מנוחה.
רבי נחמן, ששמו מעיד על מהותו, היה מבקש את הנחמה בעולם. הוא חיפש את הקשר הישיר בין אדם לאלוקיו, קשר שאם אדם יחווה אותו, יוכל להרגיש נחמה. רבי נחמן שלח אותנו להתבודדות, כי הוא ביקש ליצור חיבורים ישירים. התקשרות ישירה בין אדם לה', לא בדרך עקיפה של מילים מוכנות מראש, לא על ידי דיבורים שנאמרו כבר פעם על ידי אחרים. הוא ביקש לבנות בנפש ערוץ ישיר לקב"ה, שרק האדם ואלוקיו מבינים. התקשרות כזו היא הנחמה בעולם.
לכן הנחמה מגיעה מתוך 'אנכי': "אָנֹכִי אָנֹכִי הוּא מְנַחֶמְכֶם". שני 'אנכי' הקיימים בעולם, ומתוכם צומחת נחמה. 'אנכי' של ה', ו'אנכי' של האדם. 'אנכי אנכי' כמפגש ביניהם. אדם המביא את ה'אנכי' שלו אל ה', בפשטות, בכנות ובהקשבה, יוכל להרגיש את ה'אנכי' של ה' המונח בתוכו. אדם שברגישות מביא את ה'אנכי' שלו, כמות שהוא, שלא בוחר במילים יפות, או "נכונות", אלא מחפש את המילים האותנטיות שלו, העולות מתוכו, הוא יוכל להרגיש איך נפגשים יחד 'אנכי' ו'אנכי'. למילים העולות מן האדם בשעת ההתבודדות קורא רבי נחמן: "רוח הקדש". אלו הן מילותיו של האדם שנהיו לאחד עם מילותיו של האלוקים.
המפגש הזה, הוא אולי לב תורתו של רבי נחמן. והוא מפליא לתארו בסיפור על החכם והתם. מסופר על המלך באותה מדינה, שהגיע לידיו ספר מרשם התושבים, והנה הוא רואה בין כל השמות את שמותיהם של החכם והתם, שכן כך הם היו כתובים בספר: 'חכם ו'תם'. זו היתה מהותם. ומתאר ר' נחמן, "וְנִתְאַוָּה הַמֶּלֶךְ לִרְאוֹתָם". המלך משתוקק לפגוש אותם, ומיד שולח שליחים שיקראו להם. כשמגיעה ההזמנה אל החכם, הוא מפקפק. בחוכמתו הרבה הוא מבין שמשהו פה בכלל לא הגיוני, כי איך ייתכן שמלך גדול כזה יחפש לפגוש סתם אדם פשוט כמוהו, "וּמָה אֲנִי, שֶׁהַמֶּלֶךְ יִשְׁלַח אַחֲרַי?!" והחכם ממשיך בטיעוניו ההגיוניים, ונשאר אי-שם, רחוק מהמלך. ולא עוד אלא שהוא הולך ומתרחק גם מעצמו, מהחברה ומהקרובים לו, והכל בשל אותה חכמה המוליכה אותו אל הבדידות, ואל הצער.
לעומתו, מתוארת דמותו של התם כהיפך הגמור. התם רק מוודא שלא מדובר במעשה ליצנות, ומיד נעתר להזמנה. כל כולו מתמסר בהתרגשות רבה לנסיעה אל המלך: "וְרָץ וְאָמַר לְאִשְׁתּוֹ: אִשְׁתִּי, הַמֶּלֶךְ שָׁלַח בִּשְׁבִילִי! וְשָׁאֲלָה אוֹתוֹ: עַל מָה וְלָמָּה? וְלא הָיָה לוֹ פְּנַאי לַהֲשִׁיבָהּ כְּלָל וְתֵכֶף נִזְדָּרֵז בְּשִׂמְחָה וְהָלַךְ וְנָסַע". התם שבתמימותו נתן אמון מלא במפגש עם המלך, זוכה בהמשך הסיפור לעלות לגדולה כזו, ששום היגיון וחכמה לא היו צופים שתתרחש.
כדי שיהיה מפגש אמיתי בין אדם למלכו, כדי שייווצר החיבור בין 'אנכי ל'אנכי', צריך להיות קצת תם, קצת פחות עם חכמות, קצת יותר לתת אמון בכך שהמלך 'מתאווה לראותנו', כלשון הסיפור, שהוא אכן רוצה בנו כמו שאנחנו. קצת פחות להטיל ספק במילים האותנטיות שלנו, להאמין, שהמלך שלח אותנו פה לעולם, כדי שנפגוש אותו בפשטות, עם ה'אנכי' הפשוט שלנו, כדי שנחבר 'אנכי' ל'אנכי'.
שבע שבתות הנחמה עתידות להסתיים עם השמחה של "שׂוֹשׂ אָשִׂישׂ בַּה'". התהליך שהתחיל בתחושת הריחוק בין אדם לבוראו, והתמתק בקרבה הגדולה של נחמה הבאה ישירות מה', מסתיים בסופו של דבר בחדווה שמרגיש אדם שה' איתו באמת. "תָּגֵל נַפְשִׁי בֵּאלֹקי", עצם הקשר, הוא הגילה.
שבע שבתות שהן הסיפור שלנו, סיפור העובר על כל אדם בקשר שלו עם אלוקיו, והן הסיפור של אלול ותשובה וכניסה לשנה חדשה.
