"בהשוואה לרב קוק, אין שום הבדל בינינו". את המשפט הזה אמר לי הרב מרדכי שטרנברג זצ"ל, ראש ישיבת הר המור, לפני כעשרים שנה, כשהבאתי לו ספר עתיק מהספרייה של הרב קוק. חשבתי שיותר מתאים שהספר יהיה אצלו מאשר אצלי. הוא נשאר אצלו זמן מה ואז חזר אליי, אבל אני יצאתי משם עם קצת פרופורציה על דמותו של הרב קוק – גדול בישראל בסדר גודל אחר.
במאמר הזה לא ניסיתי להקיף את גדולתו, אלא רק להביא מספר נקודות מחייו שנוגעות לחיים של כל אחד מאיתנו, ויכולות לפתוח אותנו למחשבות חדשות ולאופק חדש.
מחשבתו של הרב קוק הייתה שקועה כל הזמן בתורה ובעניינים עליונים. הוא לא נתן את דעתו לדרכים ולשבילים שבעיר יפו ולא התמצא בהם. פעם אחת הלך עם ידידו הרב זלמן שך והשניים שוחחו ביניהם, ובמהלך שיחתם הסתובבו ברחובות העיר. הרב קוק היה בטוח כי הרב שך יודע לאן הם הולכים ואיך לחזור. כשסיימו את שיחתם נודע לו שגם הרב שך אינו מכיר את הדרכים. הם לא ידעו היכן הם נמצאים וכיצד לשוב לביתם. מה עשו? נכנס הרב קוק לאחת החצרות כדי שלא יראו אותו, ואילו הרב שך פנה לילד שעבר ברחוב ושאל אותו איך מגיעים לביתו של הרב קוק. הילד הסביר וכך ידעו איך לחזור.
לאחר מספר ימים פורסם בעיתון מאמר על גדולתו של הרב קוק. בין השאר התבטא הכותב כי "נהירין לרב קוק שבילי התלמוד הירושלמי כשם שנהירין לו שבילי העיר יפו". כששמע זאת הרב קוק חייך ואמר שאוי לו אם היה מכיר את שבילי הירושלמי כשם שהוא מכיר את שבילי יפו…
אביו של האדמו"ר מאמשינוב, הרב חיים מיליקובסקי, מספר בהקדמה לספר 'זכר ליעקב', כי אחרי חצות הלילה הייתה לרב קוק חברותא מיוחדת עם הרב יצחק פרידמן. הם למדו גמרא במהירות מסחררת. מה נחשבת למהירות אצל הרב קוק? ובכן, בשעה וחצי הם עברו על חמישה עשר דפי גמרא.
במשך תקופה מסוימת הרב פרידמן לא יכול היה להגיע ללימוד. כשפגש אותו הרב קוק אמר לו: "אתה חייב לי כבר כמה אלפי דפי גמרא", ואף נקב בסכום הדפים המדויק…
פסיעות בחול
הרב קוק היה מעיין נובע. כל הזמן נבעו ממנו דברי תורה וחידושים. הוא היה כותב אותם ללא הרף, וכשהתעייפה ידו האחת הוא עבר לכתוב בידו השנייה. נבעו ממנו גם דברים של שירה, ובכלל כל הכתיבה שלו הייתה דומה לשירה. הסופרים והמשוררים שהתגוררו ביפו, ובהם ש"י עגנון וי"ח ברנר ואחרים, הלכו אחריו שבי. אומרים על הסופר ברנר שלעיתים היה הולך ביפו בתוך הפסיעות בחול שהרב קוק היה משאיר.
קיימת תפיסה שלפיה הרב קוק עוסק אמנם בגאולה, באומה ובדברים כלליים, אבל לא בקשיים האישיים, בהתמודדויות ובתהומות. פעם אפילו שמעתי אמרה שספר התניא של חב"ד הוא ספר של בינוניים, ליקוטי מוהר"ן של ברסלב, שעוסק בקשיים ובהתמודדויות, הוא ספר של רשעים שנועד ללמד כיצד לצאת מהקושי, ואילו כתבי הרב קוק הם ספר של צדיקים שלא מדבר על הקושי אלא רק על הגאולה והטוב. יש אמנם צד כזה, אבל כשמסתכלים לעומק רואים שהרב קוק מדבר הרבה על ההתמודדויות בין ההפכים שנמצאים בתוכו.
הוא כותב רבות על ההכלה של שני הקצוות – המשורר והאמן שבו מחד גיסא, ואיש ההלכה והמדקדק במצוות מאידך גיסא. רואים זאת במיוחד בדברים אישיים שכתב בקבצים ובפנקסים שיצאו לאור. וכך כותב הרב: "מי שאמר עלי כי נשמתי קרועה – יפה אמר. רק הדומם הוא שלם, אבל האדם הוא בעל שאיפות הפכיות ומלחמה פנימית תמיד בקרבו".
הרב קוק כתב בצעירותו שיר מעניין ולא כל כך ידוע, המדגיש דווקא את הנקודה הזו של ההתמודדות בתוך התהום. השיר נכתב כשהרב קוק היה בן עשרים וארבע, קצת אחרי חתונתו וכשהוא כבר אב לתינוקת. אז קרה אסון. אשתו נפטרה והשאירה אותו לבדו עם בתו. השיר נקרא 'הנבוך', וכך הוא כותב בו (בדילוגים מתוך השיר המלא שנמצא בתחילת הקובץ 'אחרון מבויסק'):
"מחשכים סביבי, / וחושך ימש, / ערפלי עבי / יקדירו לי שמש. / שוכב קבר / עדנו חי, / אין קץ לשבר, / למצוקה אין די… / אזעק בקול, / אחריש אוזנים, / אפוח בחול / וייעל שמים. / ומבור צלמות / לחיים אשובה, / מחשכת המות / לאור שמש האהובה. / אל האורה, / האח, נצלתי, / אשקוד בתורה, / שראות פניה לא פללתי… / עלי מוקדה / של שלהבת, / שממנה נפקדה / נפש נאהבת. / שכעמוד אור פורח / חיש עברה חלדה, / וטרם נס לח / לי בת ילדה".
אגב, מה עשה הרב קוק בימי משבר אלו? הוא ביקש רשות מבני העיירה זיימל בה כיהן כרב להיעדר מהעיירה לחודש, ונסע לאחד מגדולי המקובלים, רבי שלמה אלישיוב בעל ה'לשם שבו ואחלמה', כדי ללמוד ממנו את סודות הקבלה.
בחרדת קודש
לפני שנתיים הוצאתי לאור ספר בשם "פני מלך" על שבעה מגדולי ישראל, ביניהם הרב קוק. הצעתי אותו להפצת ספרים גדולה מהציבור החרדי, והם התלהבו מהספר שגם מעוצב בצורה יפה ולקחו אותו בשמחה. כעבור מספר שבועות טלפן אלי יהודי חרדי, שהתברר שהוא בן למשפחת אוירבך הירושלמית (לבקשתו אני לא מפרסם את שמו), והוא אמר לי שזה דבר גדול וחשוב מאוד שהוצאתי ספר בו מופיע הרב קוק בין גדולי הדורות, והוסיף שבזמנו של הרב קוק הרבה משפחות חרדיות בירושלים הלכו אחריו.
כעבור מספר חודשים, אותה הפצת ספרים פנתה אלי ואמרה שהיא לא יכולה להפיץ יותר את הספרים האלה והיא צריכה להחזיר לי את כל העותקים. הנחתי לבד מה הסיבה. מאז שוחחתי כמה פעמים עם אותו בן למשפחת אוירבך, והוא סיפר לי שהוא אוסף במשך עשרות שנים עדויות ועובדות ממקורות ראשונים לגבי היחס האמיתי שהיה לגדולי ישראל כלפי הרב קוק. להלן אביא את הדברים ששמעתי ממנו.
הוא אמר לי שבירושלים חלק מהמשפחות הלכו אחרי הרב קוק, חלק הלכו אחרי הרב יוסף חיים זוננפלד, וחלק הלכו אחרי שניהם, כמו למשל משפחת אוירבך. הוא אמר לי ששמע מבנו של הרב שלמה זלמן אוירבך, הרב יעקב אוירבך (מרבני ירושלים), שאמר כך: "אבא בכלל היה ממעט מלספר סיפורים על גדולי ישראל. שמענו ממנו הערצה על כמה גדולים, ועל הרב קוק הוא היה תמיד מדבר בחרדת קודש". דברים דומים שמע עורך כתבה זו מבן אחר, הרב מרדכי אוירבך (רב קהילה חשובה בתל אביב), שגם הוא דיבר על ההערצה של אביו כלפי השלמות שהייתה ברב קוק.
הרב יחיאל מיכל שטרן, רב וראש ישיבה חרדי חשוב, רבה של שכונת ׳עזרת תורה׳ בירושלים ומחבר ספרים רבים, שהנו מקורב מאוד לגדולי ישראל מהציבור החרדי, כותב בספרו ׳גדולי התורה ואנשי מעשה׳: "בזמן שהוצאתי את ספרי 'גדולי הדורות', התלבטתי אם לכתוב על הרב קוק בגלל שיש טשטוש המוחין של האברכים כיום. התייעצתי עם מרן הגרי"ש אלישיב ואמר לי: לכתוב ספר על גדולי הדורות ולהשמיט את הרב קוק הוא ממש 'בזיון התורה'. עדיף לגנוז את הספר מאשר לבזות את הרב קוק, ולכן מבחינת הלכה הנך חייב לכתוב עליו.
"בדומה לזה, בזמן שהוצאתי ספרי על שביעית באתי להגאון הרב שלמה זלמן אוירבך לקחת ספרים שמדברים על נושא השביעית, ונתן לי ספר ואמר: ספר זה אל תחזירני, כי אם הוא כתב ספר על שביעית ולא עיין בספר 'שביתת הארץ' של הרב קוק – הרי לא למדה כראוי, ואם למד וראה את הספר, רק לא רצה להזכירו, אם כן למה לי להחזיק ספר כזה בביתי".
מוסיף וכותב הרב שטרן: "אגב, למרן הרב אוירבך היה מנהגים שונים שראה אצל הגדולים. פעם ראיתי איזה מנהג שנהג ושאלתי מה מקורו ולא ענה לי. שוב חזרתי על השאלה, אמר לי: כבר שאלת אותי, ולא ענה לי. כשחזרתי לביתי צלצל אלי ואמר לי: הנהגה זו ראיתי אצל הרב קוק, אבל למה אתה שואל אותי שאלה כזאת בזמן שנכדיי נמצאו בזמן זה, וכי אני יודע מה דעתם על הרב קוק? ולכן לא עניתי לך". (הוספת העורך: בספרו של הרב אוירבך ׳הליכות שלמה׳ מופיעות מדי פעם הנהגות בהלכה שראה אצל הרב קוק).
צדיק יסוד עולם
האדמו"ר ה'אמרי אמת' מגור, רבי אברהם מרדכי אלתר, שהיה גדול האדמו"רים בזמנו, ביקר בארץ את הרב קוק והתפעל מאוד מגדלות וצדקותו, למרות שלא הסכים עם דרכו. אגב, כשחזר האדמו"ר מגור מהביקור בארץ והיה על הספינה, הוא רצה ללמוד בספר 'שפת אמת' של אביו, אבל הגבאים שלו שכחו להביא אותו למסע. על הספינה היה גם הרב קוק, שהיה בדרכו למסע התרמה לארצות הברית. האדמו"ר אמר לגבאים שלו: בקשו מהרב קוק שישאיל לי את השפת אמת, כי בוודאי הוא לקח אותו לדרכו. הגבאים פנו אל הרב קוק ובאמת התברר שהספר היה ברשותו, והאדמו"ר מגור למד בספרו של הרב קוק.
באותו זמן הייתה בירושלים ישיבה של חסידות גור, ואחיו של האדמו"ר מגור, רבי נחמיה אלתר, היה מנהיגה הרוחני. אחד התלמידים שלמד שם כותב במכתב שהתפרסם בחוברת של חסידות גור (׳אור הגנוז׳ עמ׳ קכג): "לחג הסוכות נסעתי לישיבה כדרכי. רבי נחמיה שמח איתנו הרבה, וגם ביום טוב שני אכלנו אצלו, כי הוא נהג יום טוב שני לחומרא, והניח תפילין בלא ברכה וקידוש הוציא אותו בנו, ידידנו הבחור מנדל שיחיה, כי הוא נהג לגמרי יום טוב שני. והכל עשו על פי עצת הרב קוק שיחיה". זאת אומרת, הרב קוק היה עבורם פוסק ההלכה שלפי הוראותיו הלכו.
בירושלים דאז היה אדמו"ר גדול מאוד – רבי שלומק׳ה מזוויעל. לרבי שלומק׳ה הייתה הערצה גדולה כלפי הרב קוק. הוא היה מגיע בכל ראש חודש לבקר אותו ולומד איתו הלכות קידוש החודש לרמב"ם. כשהרב קוק חלה, גדולי האדמו"רים פרסמו מודעה ובה קריאה להתפלל לרפואתו, עליה חתם גם ר׳ שלומק׳ה, אבל בבית מדרשו תלה ר׳ שלומק׳ה מודעה בה הוא מבקש להתפלל לרפואת הרב קוק כי הוא ׳צדיק יסוד עולם׳.
במשפחת אוירבך מספרים שפעם הגיע מישהו לרב יוסף חיים זוננפלד, שהיה מנהיג הזרם הקנאי בירושלים שלא הלך בדרכו עם הרב קוק, וטען בפניו איך הוא יכול להתנגד לרב קוק, והרי הרב קוק הוא אדם כל כך גדול וצדיק! ענה לו הרב זוננפלד שהוא צודק, ואם עכשיו יגיע משיח וייבנה בית המקדש, לדעתו אין מישהו שיותר ראוי להיות כהן גדול מאשר הרב קוק. שאל האיש: אם כך, למה אתה מתנגד אליו? ענה לו הרב זוננפלד: "כהן גדול – כן, אבל רבה של ירושלים – לא". כלומר, הוא מתאים להיות כהן גדול כי אכן הוא אדם גדול מאוד, אבל כדי לכהן כרבה של ירושלים צריך לדעתו מנהיג בעל שיטה יותר קנאית, ולכן הוא לא הסכים עם ההנהגה הלא קנאית של הרב קוק.
זקן רבני חב"ד בדור הקודם היה הרב דוד חנזין. הוא היה גאון וצדיק, ויחד עם זאת קנאי ולוחם כנגד חילולי שבת וכדומה. הרב קוק העלה אותו לארץ בהיותו צעיר, ובעקבות זאת הוא למד בישיבת מרכז הרב אצל הרב קוק. הרב קוק מאוד העריך אותו, קירב אותו וקרא לו "מיין דוד'ל" (דוד'ל שלי). הרב קוק היה מכין איתו – יחד עם הרב שאול ישראלי והרב יהודה גרשוני – את השיעור שהיה מלמד. אותו בן למשפחת אוירבך סיפר לי שפעם שאל את הרב חנזין מה הם היו לומדים עם הרב קוק כהכנה לשיעור. ענה לו הרב חנזין שהסדר היה שלומדים רא"ש, אבל כשהרב קוק למד רא"ש הייתה כבר בתוכו הסוגייה כולה.
עוד סיפר לי אותו בן משפחת אוירבך, כי הוא שמע ממקור ראשון שבשעה שיצא לאור הספר 'דת הציונות' שפוגע בכבודו של הרב קוק, הרב דוב יפה – מגדולי מנהיגי המוסר בציבור החרדי בזמנו – הלך בסערה גדולה לרב אלישיב ואמר לו: "האם לא הגיע הזמן להפסיק את זה?" ושיש לפרסם שהרב קוק היה גדול וצריך להיזהר בכבודו. הרב אלישיב נאנח פעמים רבות ואמר שהיחס לרב קוק חמור מאוד. בסוף הוא אמר לו שעדיף לא לעורר את הפרשה בגלל כבודו של הרב קוק, כי במצב הנתון הדבר רק יגרום שהמתנגדים ידברו עוד יותר נגדו.
איך אפשר להסביר את הריחוק שנוצר בין הציבור החרדי לרב קוק? אותו בן למשפחת אוירבך אמר לי שהוא חושב על כך רבות, ולדעתו הדבר נוצר בגלל הדרך של ממשיכי הרב קוק שנתנה מקום יותר מרכזי לציונות. בעקבות זאת, משפחות רבות מירושלים שהיו קשורות מאוד לרב קוק – כמו משפחת אוירבך, אלישיב, חרל"פ, בניו של ר' אריה לוין, ועוד – התרחקו ולא הלכו עם הזרם שממשיך את הרב קוק, אבל הרב קוק עצמו היה עבורם מנהיג, גדול בתורה וצדיק שהם הלכו לאורו. הוא הוסיף כי שמע בשם הרב אוירבך ששני צדדים אחראים לריחוק שנוצר בין הציבור החרדי לרב קוק. האחד אלו הקנאים הנלחמים ברב קוק ובדרכו, והשני זהו הציבור הדתי-לאומי שהדגיש את הצד הלאומי והציוני שלו יותר מאשר את גדולתו התורנית העצומה, צדקותו וקדושתו של הרב קוק.
כל אבן לוחשת סוד
רבי אריה לוין כותב בזכרונותיו: "זכרתי ימים מקדם, משנת תרס"ה, שזכיתי בחסדי העליון יתברך שמו לעלות על אדמת הקודש ביפו. שחרתי בראשונה את פני רבינו הרב קוק זצ"ל. קבלני בסבר פנים יפות כדרכו בקודש לכל אחד. שוחחנו בדברי תורה. אחרי תפילת מנחה גדולה, יצא רבינו כדרכו בקודש לשוח בשדה לצמצם מחשבותיו, ואני התלוויתי איתו. בדרך קטפתי איזה עשב או פרח. הזדעזע רבינו ואמר לי בנחת, כי הוא נזהר מאוד לבלתי קטוף בלי תועלת עשב או פרח שיכול לגדול או לצמוח, כי אין עשב מלמטה שאין לו מזל מלמעלה, ואומר לו: גדל! כל ציץ עשב אומר דבר, כל אבן לוחשת איזה סוד, כל הבריאה אומרת שירה".
בציטוט שבו הוא מעיד על עצמו, כותב הרב קוק: "גדולה היא אהבתי לכל היצורים, לכל המציאות. חלילה לי להכניס בלבבי גם זיק קטן של משטמה, של שנאת הבריות. הנני מרגיש במלוא קרבי את אהבתי הגדולה לכל הבריות, וביותר מזה לבני אדם, ובמידה יותר עליונה לבני ישראל, ובכמה מעלות בקודש ליראי ה', לשומרי תורה ומצווה, וקל וחומר לתלמידי חכמים. איני חפץ בפחיתת הכבוד של שום אדם. אני רוצה שהכל יתעלו, הכל יתכבדו, יתרוממו ויתפארו".
בעת ביקורו במושבת 'מגדל', באו אנשי הפמליה בדברים עם מנהל המושבה. הלה אמר להם כי אמנם הוא רואה בעצמו יהודי, אך אין הוא מוצא ערך בשמירת תורה ומצוות ורואה טעם וחשיבות רק בענייני יישוב ארץ ישראל. אמר לו הרב קוק: מה תאמר אילו תשמע שאיש אחד מאוהבי ארץ ישראל החליט לקנות את הר הבית מידי הטורקים ומתכנן לגדל בו גינה יפה ופרדסים? ענה לו המנהל בהתרגשות כי מזעזע לחשוב שמישהו יעז לעשות גינה במקום בית המקדש, וכי הוא עצמו יחריב את הפרדס של אותו איש שפל. נענה לו הרב קוק בחיוך: "רואה אתה? אין אתה רחוק כפי שאמרת מתורה וקדושה. אדרבה, ניצוץ גדול של קדושה נמצא בקרבך, ורק יש ללבותו כדי שיופיע ויגדל".
איני לוחץ יד מגואלת בדם
בימים אלה, שבהם אנו צריכים להתמודד מול הדעות של אומות העולם על זכות הקיום שלנו, על ההגנה העצמית שלנו ועל זכותנו על ארץ ישראל אל מול האמריקאים והאירופאים, כדאי לראות כיצד נהג הרב קוק בתחילת חזרת עם ישראל לארצו. כשהבריטים שלטו כאן וביקשו להחליט מה מותר לנו ומה לא, ומה מגיע לנו מארץ ישראל ומה לא – כדאי לקרוא כיצד הוא התבטא ופעל, ולקבל מכך כוח והסתכלות נכונה. כרב ראשי, היה לרב קוק תפקיד מפתח אצל ראשי שלטון המנדט הבריטי בארץ. מתוך הכרתו במעלת עם ישראל ובזכותו על הארץ, עמד הרב ותבע בגאון את צורכי עמו.
עוד בהיותו באנגליה, לאחר הצהרת בלפור, נתבקש הרב קוק לשאת דברים לפני ציבור גדול של לא יהודים. וכך אמר להם: "לא באתי לכאן כדי להודות למלכות בריטניה, אלא לברכה על שהקדוש ברוך הוא בחר בה להיות השליח להגשמת הבטחתנו שנחזור לארץ ישראל". במכתב שכתב, כך תיאר הרב את שיבת ישראל לארצו: "גוי קדוש, סגולת העמים, גור אריה יהודה, ניעור מתרדמתו הארוכה, והנה הוא הולך ושב אל נחלתו, אל 'גאון יעקב אשר אהב סלה'".
בשנת תרפ"ט, במהלך הפרעות הנוראיות שבהן טבחו הערבים ביהודים, הבריטים עמדו מנגד ולא עשו דבר. הרב קוק שמע על הפרעות בעיצומו של יום השבת. מיד קם ונטל את הטלפון בידו, וטלפן למזכיר הראשי של ממשלת המנדט, צ'רלס לוק, כדי לדווח לו על הזוועות המתרחשות בשעות אלו. שאל אותו לוק: "מה יש לעשות?". ענה לו הרב קוק: "לירות ברוצחים!". "לא קיבלתי פקודה על כך", התגונן לוק. ענה לו הרב בתקיפות: "אני פוקד עליך!".
לאחר זמן, כשנפגשו השניים בקבלת פנים רשמית מטעם הממשלה הבריטית, הושיט לוק לרב קוק את ידו לשלום. הרב סירב ללחוץ את ידו ואמר: "איני לוחץ יד המגואלת בדם יהודים!". לוק הטיח בו: "אתם היהודים הגנו על עצמכם, אך אל תתקיפו אחרים". השיב לו הרב קוק: "אתם שעוברים על 'לא תרצח', אל תטיפו לנו מוסר. 'הבא להורגך השכם להורגו'".
הוצאת הדיבוק ביפו
מעשה נוסף שאירע ביפו בשנת תרע"ב עוסק ב'דיבוק' שנכנס באדם והרב טרח לגרשו. הדברים עולים מעדותו של בנו יחידו, הרב צבי יהודה, במכתב ששלח לרב יעקב משה חרל"פ: "מדי כותבי אספר לו מעשה שהיה פה, אשר בוודאי עוד לא ידע כבוד תורתו מזה, אף על פי שמעשים אחרים שכאלה היו מתפרסמים פרסום רב בהמון.
"לפני שלושה שבועות, במוצאי שבת קודש תרומה כמדומה, באו שני ספרדים, זקן וצעיר, בבכי ובתחנונים לפני כבוד קדושת אדוני אבי מורי ורבי, על בנו של הזקן ואחיו של הצעיר. נכנס בו רוח מגלגל, וזה כשנה הוא חולה בסירוגין מחודש לחודש, ומשתמש ברופאים וגם ברפואות נשים נוכרים ונוכריות. עתה אומר שלא יניח לו רופא ורפואה שבעולם, אלא שחכם אברהם כהן קוק יבוא אליו, והוא, או הרוח, צריך להגיד לו לכבוד קדושת אדוני אבי מורי ורבי איזה דבר באוזניו. ואז לקולו ישמע, וכשיצוהו לרוח הנכנס בו לצאת ממנו – ייצא ממנו וחיה. אבא ציווה להם לומר לו שגזור עליו שבלילה זה יהיה במנוחה ולא יצערהו ולמחר יבוא אליו. כפי פקודה זו הונח לחולה עד למחרתו.
"אז, ביום ראשון בצהריים, הלך אליו כבוד אדוני אבי מורי ורבי. בדרך שאל את אחי החולה איך יוכל לדבר איתו ואם הוא יודע לשון הקודש. על זה השיב לו בשלילה ואמר כי יתרגם לו לערבית. גם זה אמר, ששום איש לא הזכיר לו את כבוד קדושת אדוני אבי מורי ורבי על דבר רפואה על ידו, וגם לא ידע כלל מקודם את כבוד קדושת אדוני אבי. בבואו הביתה התרומם החולה מעט ממשכבו באמרו: 'ברוך הבא, סיניור', ולשאלה ששאלו כבוד אדוני אבי בלשון הקודש, ענה בלשון הקודש. וכן נמשכה כל שיחתם בלשון הקודש.
"אחיו חזר והעיד שהוא אינו יודע מאז שום דיבור בלשון הקודש. וכשאמר כבוד אדוני אבי שהוא מצווהו לצאת מתוך החולה ולעזבהו, הודה לו על זה הרבה ואמר שמרגיש שכעת הוטב לו. בעוד ימים אחדים באו שוב בני משפחתו והביאו את החכם באשי, הרב עוזיאל, ועוד מהחכמים הספרדים דפה, להשתדל שיבוא שנית, כי אחרי שהונח לו קצת חזר להתענות בעוצמת ייסוריו הקודמים. אז הלך שנית וכמה אנשים איתו, וגם בפעם הזאת דיברו בלשון הקודש. בפעם הזאת צעק עליו בקולות גדולים ובגזירות חמורות, חרמות והשבעות, שייצא ממנו תיכף ומיד דרך בוהן רגל שמאל.
"אחר סירובים רבים אמר שעתה ישמע לו באמת וייצא, אבל דווקא דרך עינו או דרך ראשו, וצעק בקול: 'דרך עינו, דרך ראשו!'. אבל כבוד אדוני אבי חזר וצעק עליו בקולות גדולים ונוראים שייצא דווקא דרך המקום הנ"ל, ולא יזיק לו מאומה בצאתו. אחרי סירובים פרכס החולה בתנועות משונות איזו שעה קלה וצעק: 'אוי, רגלי, רגלי, רגלי', ואז הונח לו. אחרי יום באו שוב לומר שהוא מתאונן על כאב רגלו, ואמר להם שזה יעבור במשך ימים אחדים".
