"מבצע לולב" מתקיים לאורך כל החג. בכל מקום אליו הולכים ניתן לקחת את ארבעת המינים ולהציע למי שפוגשים לקיים מצווה. וכאן מגיעה השאלה המביכה: מהו הטקס המוזר הזה?
נתבונן במה שאנו לוקחים. מתבואת הארץ נוטלים בחג האסיף דווקא את החלקים שאינם שימושיים – פרי מהודר ויפה שאיננו מסוגלים לאכול אותו (אם לא ממתיקים אותו בהמון סוכר ודבש והופכים אותו לריבה…), כף של הדקל עליו צומחים התמרים המתוקים, ענף עץ עבות שהפירות שלו בכלל לא נועדו לאכילה, וערבי נחל. את הפירות היפים והצבעוניים הבאנו כביכורים לה' משבועות ועד סוכות. עכשיו נגמר הקיץ, סוף עונה, אוספים את הצמחים שנותרו, ודווקא איתם אנחנו שמחים.
יש שמחה שנובעת מההישגים שלנו, יש פירות שאנו גאים בהם, אך יש שמחה שנובעת מעצם הצמיחה, אולי אפילו מהחלקים שנראו לנו פחות חשובים לאורך השנה. אנו חותמים את השנה שעברה בשמחה גם על כל מה שלא הבשיל לכלל אכילה, על הירוק שהגן על הפרי, ועל העלים שצומחים רק מפני שהם קיבלו קצת מים. הצמיחה היא תהליך משמח, גם אם חלפה שנה ואנחנו לא רואים לאן בדיוק ה' הוביל אותנו.
בנוסף, חז"ל הצביעו על הגיוון שיש בצמחים הללו, בעלי וחסרי הטעם והריח. כמה יפה ומשמח לראות תמונה מגוונת, תמונה שאיננה מותירה כל אחד לעצמו אלא מאפשרת לקיחה של כלל המינים כאחד. אז ירננו כל עצי יער לפני ה'.
ומה עושים עם ארבעת המינים?
הלקיחה של הלולב מתבצעת ברגע אחד, אך מגולמות בו שעות ארוכות של הכנה. גם בתקופות קודמות לא יכלו לקטוף את הפירות ולתלוש את הצמחים בחג, וכל אחד היה צריך לטרוח עוד לפני היום הראשון כדי להחזיק בידו את ארבעת המינים. כיום, בהליכה לשוק הססגוני של ארבעת המינים או בהזמנת ערכה כשרה אלינו הביתה, באה לידי ביטוי המוכנות שלנו להשקיע ולהתאמץ כדי לקיים את המצווה.
בנענוע יש ממד מיסטי, "מוליך ומביא – כדי לעצור רוחות רעות, מעלה ומוריד – כדי לעצור טללים רעים", אך יש גם התלהבות וקרבה: "מוליך ומביא – למי שהארבע רוחות שלו, מעלה ומוריד – למי שהשמים והארץ שלו" (סוכה לז, ב). הנענוע של ארבעת המינים דומה להנפה ולהרמה שנעשתה לפני ה' בשתי הלחם או בביכורים. ביום הראשון יכול כל אחד לקחת את המינים הללו, ולראות את עצמו עומד במקדש לפני ה', יחד עם שאריות התבואה שאסף, אפילו אם הוא לא בעלים של שדה.
מן התורה, הלקיחה של ארבעת המינים היא דווקא ביום הראשון, ולאחר החורבן תיקן רבן יוחנן בן זכאי שיהיו נוטלים לולב בכל מקום שבעה ימים כמו במקדש (סוכה פ"ג מי"ב). אם כן, בשאר ימי החג ישנה סיבה נוספת להיזכר במקדש, ובשעת הנענוע עלינו לדרוש את ציון, ולהעלות את ירושלים על ראש שמחתנו.
לקיחת המינים בשעת ההלל דווקא מחזירה אותנו אל ההודאה הפשוטה על הקיום ועל הצמיחה. אנו לוקחים את הירוק הטרי, וזוכרים כי לא המתים יהללו י-ה, ולולב היבש פסול. חידוש ההדסים והערבות במהלך החג מחזקת את תחושת ההתחדשות שבקיום המצוות בכל יום ויום, שכן אנו לא נוטלים את המינים היום רק בגלל שלקחנו אותם אתמול.
ומה עם ההקפה סביב הבימה? בחג נידונים על המים, וב"הושענות" אנו מתכוננים ומבקשים על גשמי השנה הבאה עלינו לטובה, שתהיה זו שנה גשומה וברוכה. לקיחת הצמחים ביד מדי יום, והדגש שניתן ביום השביעי על הערבה שגדלה על המים, מחברת אותנו לבורא עולם שמשיב את הרוח ומוריד הגשם. אותו הגשם שמבטא את הקשר הבלתי אמצעי שלנו עם ה' שמריק עלינו ברכה עד בלי די.
היכן נוטלים את הלולב?
בספרי חסידות מוסבר שבנטילת הלולב בסוכה אנו מחברים את האור המקיף שמקרינה עלינו הסוכה, לאור הפנימי שחודר אלינו דרך נטילת ארבעת המינים, ולכן כדאי לברך על הלולב בתוך הסוכה. נראה שגם למי שלא רגיל לנהוג על פי הסוד כדאי לאמץ הנהגה זו כדי להצליח להתכוונן בשעת הברכה והנענועים, מבלי לרוץ מיד להמשך התפילה וההלל.
יש נוהגים לומר "לשם ייחוד" ודרכו להתכוונן לקיום המצווה, אך כולם יכולים להתבונן רגע לפני הברכה, ולהגיע לקיום המצווה בשמחה – ה' קידש אותנו במצוותיו, ואנו שמחים לפניו ומודים על כל השפע שהוא מעניק לנו. בחג האסיף אנו רואים את הטוב והיופי, ומצרפים את המגוון כולו לאגודה אחת, המתנועעת ביחד ומהללת את ה'.
