אפשר להתחיל את התפילה כשהיא מתחילה, אבל רצוי להתחיל אותה הרבה קודם. במשנה נאמר ש"חסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת (קודם התפילה, ואחר כך -) ומתפללים" (ברכות פרק ה), וכך נוהגים גם החסידים האחרונים עד ימינו אלה.
ומה עושים לפני התפילה? לומדים חסידות וחושבים על התפילה, "מכוונים את ליבם". כשאדם לומד על גדלות ה', אהבתו ויראתו, השכל מתמלא במחשבה על ה' והאדם מוכשר להתחיל לדבר איתו ולשפוך את נפשו בתפילה. המעבר בין ענייני העולם לדביקות בה' הוא לא פשוט ולא קל ומוכרחים לשהות, לפחות קצת, קודם התפילה ולתת לעצמנו זמן של מחשבה ולימוד בעניינים המעוררים את הנשמה. כשאדם מכין את עצמו הוא גם פותח "כלי" ל"אורות" של זמן התפילה, כך שחוויית התפילה לא תתאדה רגע לאחר סיומה, האורות יישארו אצלו ותחושת הקשר עם ה' תלווה אותו במהלך היום.
האדמו"ר הזקן (לקוטי־תורה פרשת כי תבוא) ממליץ על עוד שתי הכנות מעשיות: טבילה במקווה ונתינת צדקה. שני הדברים האלו לפני התפילה יכולים לפתוח שערים ודלתות ולשבור מחיצות הניצבות בינינו לבין ה'.
צדקה תרומם גוי
נתינת צדקה לפני התפילה מפורשת בגמרא: "רבי אלעזר יהיב פרוטה לעני והדר מצלי" (רבי אלעזר נתן פרוטה לעני ואחר כך התפלל), וזאת בעקבות הפסוק "אני בצדק אחזה פניך" (בבא בתרא דף י). בנתינת צדקה אנחנו מעלים את כל חיינו הגשמיים לה', בכסף גלומים כל הדברים שניתן לרכוש ולעשות איתו, והם כל צרכינו הגשמיים. כשאנו תורמים לצדקה כסף, אפילו מטבע קטנה, אנחנו מרוממים דרך העולם הפרטי שלנו, את כל העולם אל ה'. לכן צדקה נחשבת למצווה כללית מאוד. "צדקה תרומם גוי" (משלי יד).
בנוסף, נתינת הצדקה היא בעצם מה שאנחנו מבקשים מה' בתפילה, שיעשה עימנו צדקה וחסד ויושיענו. ההכנה שלנו מתבטאת בעזרה שלנו למישהו אחר, במעשה חסד או בשלשול מטבע לקופת צדקה. ה"צמח צדק" סיפר שיום אחד לפני התפילה התבקש לעשות מעשה חסד שדרש טרחה, והוא חשב לדחות אותו לאחר התפילה. כשנכנס לבית הכנסת החליט לשוב לאחוריו ולהקדים את החסד. לאחר שסיים וחזר לבית הכנסת, הוא התעטף בטלית והרגיש ששערי מעלה נפתחו בפניו.
לטבול את הכל
טבילה מטומאה לטהרה לפני התפילה אמנם לא מוכרחת לפי ההלכה אבל לדברי הכל התפילה תהיה מקובלת יותר אחרי טבילה. החסידות מוסיפה שגם בלי שום טומאה הטבילה חשובה מאוד, טבילה היא אותיות בטל. להתבטל, להיכנס עם כל הגוף, עם כל המציאות שלי, לתוך המקווה ולהתכסות במים מטהרים. לא רק לצאת מטומאה לטהרה אלא יותר מכך – להיוולד בכל יום מחדש, לבטל את המציאות הקודמת ולצאת חדש. ואם אפילו חלק קטנצ'יק מהגוף (והנפש) נשאר מחוץ למים ולא מתבטל בהם, אז כל שאר הגוף גם כן לא טבל כלל.
בספרים מופיעות כוונות גדולות מהאר"י ומהבעל שם טוב לשעת הטבילה, אבל הכוונה הפשוטה ביותר והשייכת לכל אחד היא זאת: לבקש מהקדוש ברוך הוא כוח לצאת אדם חדש. על דברי רבי עקיבא (בסוף מסכת יומא) "מה מקווה מטהר את הטמאים, אף הקדוש ברוך הוא מטהר את ישראל", מופיע בחסידות פירוש כזה: כמו שמקווה מטהר מטומאה כך הקדוש ברוך הוא מטהר דרך המקווה גם את מי שלא היה טמא קודם, אלא רק מחפש להיטהר, להתנקות ולהתחדש.
