עד שבוע שעבר לא יכולתי לקיים את הפסוק "ולמען תספר באוזני בנך ובן בנך", אלא שבערב שבת נולד לבני הבכור בן – וכך הפכתי ל"סבא אהרן"!
מזל טוב! רק בשמחות. כעת אני סבא שיכול לספר ב"אוזני בן בני". מה אלחש לו באוזן? הרי אני עצמי כבר שכחתי מה היה במצרים, איך קפצנו לגלים ומה הייתה המנגינה שם, ביבשה בתוך הים. אבל למדתי מאבי, שלמד מאביו, שצריך לספר. בחסידות אומרים ש"לספר" הוא מלשון "ספיר" – צריך לספר לילד על האור שיש בעולם, על האור שאנחנו צריכים לגלות.
על הפסוק "אז ישיר משה", רש"י כותב: "עלה בלבו שישיר שירה", ושוב: "אמר לו לבו שישיר". מה רש"י מנסה להדגיש? אני חושב שהבנתי. בעצם, מתחילת הקשר עוד בסנה הבוער, בורא עולם תמיד מצווה, מבקש ושולח – ומשה מבצע. "דבר אל פרעה", "לך אל פרעה", "כה תדבר", "כה תאמר". משה אינו עושה דבר מדעתו, וזו תפארתו כעבד נאמן.
אבל אחרי קריעת ים סוף משהו מתחדש. אני רוצה שתתרגשו איתי: "עלה בלבו שישיר שירה". משהו ראשוני קרה – משה שר מדעתו. הוא פשוט עוצר ומתחיל לשיר, בלי לשאול איש. זה בא מבפנים. והשירה הזו סוחפת את כל עם ישראל, ומשם את הבריאה כולה. הרי יכול היה להיות כתוב: 'וידבר ה' אל משה, אמור נא שירה לפניי', או 'דבר אל בני ישראל, בצאתכם ממצרים שירו לפניי שירה'. אבל לא. משה ובני ישראל עוצרים, נושמים, הלב גואה – ועולה על לבם לומר שירה.
איך מלמדים בן לומר שירה? פעם הייתי ליד אבי כששאלו אותו איך ילדיו גדלו להיות 'בעלי מנגנים'. מיד חשבתי בליבי על כל שעות האימון, על החינוך הקפדני ועל זה שהושיבו אותנו ליד הפסנתר מגיל שלוש… כבר חששתי להיכנס לזיכרונות הללו. להפתעתי, אבי מורי אמר בפשטות: "הייתי שר להם לפני השינה… וזהו".
אתה רוצה בן שיגדל זמר? ספר לו על הניגון שבעולם. שיר לו שיר לפני השינה.
נסיים בבדיחה: חסיד יושב על ספסל במחלקת יולדות בזמן שאשתו בחדר לידה. הוא אומר תהילים בבכיות, דומע ומתחנן לפני בוראו. ככל שהצירים גוברים, הוא מוסיף ומתפתל בתפילותיו. כעבור כמה דקות יוצאת האחות ומבשרת: "מזל טוב! זו בת!". חיוך של אושר עולה על פניו. הוא נרגע, מנגב את הזיעה ואומר: "בת! איזו שמחה! כשתגדל ויגיע זמנה ללדת, לפחות היא לא תצטרך לעבור את מה שאני עברתי…" (חח)
חברים, שבת שלום, ולא לשכוח לעצור ולומר שירה. אף אחד לא יבקש מכם –
עצרו, התבוננו, עד שתעלה השירה על לבכם.
