זה בכלל לא פשוט לצאת לדרך. זאת אומרת, אנחנו יודעים כמה זה חשוב להתקדם, כמה אנחנו רוצים לגדול ולנוע ולצמוח, אבל יש מלכודת כזו שברגע שאנחנו מגיעים לאיזו מדרגה, נחים, חונים, עוצרים, פתאום בכלל לא פשוט לצאת מחדש לדרך ולהתקדם הלאה.
לכאורה, מה רע לנו במדרגה הזו? למה צריך לנוע? המציאות יציבה, הדברים עובדים פחות או יותר (אם יותר – זה טוב, אבל אם פחות…), ומי בכלל צריך שינויים?
כל אחד מאיתנו יכול להיזכר באיזה רגע של מסע שהוא עבר בחיים. שהוא שם תרמיל, עם או בלי ציוד, והתחיל ללכת. שהייתה שם מציאות שהכריחה שינוי, והיציאה הייתה אל הלא־נודע, עם הרבה 'למה' ו'אוף', הרבה התנגדות פנימית, כי מי בכלל הזמין את השינוי הזה, והרבה פחד של 'איך בכלל נצליח לצאת מהצד השני?'. אבל כל אחד מאיתנו גם יכול להיזכר בהתמודדות שהוא הצליח בה, בכוחות שהוא גילה, ביכולות שנחשפו שם תוך כדי המסע הזה.
זה יכול להיות בכל תחום שהזמין מסע בנפש: בהורות, בזוגיות, בעבודה, במגורים… לקב"ה יש הרבה דרכים כדי להזיז אותנו מהמקום שלנו.
אנחנו בתוך ימים של מסע. בפרשה שלנו מתוארים המסעות של בני ישראל, ארבעים ושניים מסעות, והתורה, שכל כך מדייקת במילים ולא מבזבזת מילה מיותרת, מציינת כל מסע ומסע בשמו. מהיכן ולאן, מהיכן ולאן. פסוקים ארוכים נפרסת הצעידה הארוכה הזו, ממצרים עד לארץ ישראל. זה לא היה בהכרח פשוט (בהכרח זה היה לא פשוט, כידוע), ובכל זאת, הסיפור המפורט הזה, מסע מסע וצעדיו, מתואר בתורה כדי לתאר את זכותם של ישראל.
"אלה מסעי – רצה הא־ל יתברך שיכתבו מסעי ישראל להודיע זכותם בלכתם אחריו במדבר כארץ לא זרועה באופן שהיו ראויים להכנס לארץ", כך אומר הספורנו. התיאור של המסעות הוא סיפור הגבורה שלנו, איך קמנו ויצאנו לדרך, אבל הוא גם הזכות שלנו שבגינה אנחנו נהפכים להיות ראויים לארץ.
ללכת אחרי ה' במסעות החיים דורש היפוך מחשבה. יש לנו ציור כזה בראש שהחיים אמורים להיות ממש מסודרים. גן, בית ספר, לימודים, חתונה, ילדים, עבודה… אבל איכשהו, מתישהו בדרך, משהו לא עובד חלק. משהו לא הולך ישר. הדרך ממצרים לארץ ישראל מתארכת, ופתאום יש טעויות, ופתאום אנחנו בכלל לא בכיוון, וזה לא משנה אם זה בגללנו או לא, אבל אנחנו מוצאים את עצמנו בתוך מסע. אמאל'ה לא תכננו שזה יהיה ככה…
אבל אפשר להפוך את המבט. אפשר לשנות את ההסתכלות שלנו ולשאול את עצמנו: מה המסע הזה בא ללמד אותי? לצורך מה אני נדרשת עכשיו לזוז מהמקום־שכבר־חשבתי־שהגעתי? לא לשאול: למה זה קורה לי? אלא: לאן אתה רוצה לגדל אותי?
השאלות שאנחנו שואלים את עצמנו במהלך הדרך הן חלק משמעותי במי שנהפוך להיות. האם נסיים את המסע הזה "ראויים להיכנס לארץ" או תשושים ועייפים ונמוכים ברוחנו. היכולת להתמסר אחרי המסעות, להיכנע להנהגת ה' אותנו ולהיות בסקרנות, ללכת אחריו בארץ לא זרועה, היא זו שהופכת אותנו להיות מאנשי המדבר לאנשי ארץ ישראל.
כך גם ברמה הכללית שלנו כעם: בימי בין המצרים אנחנו נודדים עם השכינה ומסעותיה. "עשר מסעות נסעה שכינה, מקראי: מכפורת לכרוב, ומכרוב לכרוב ומכרוב למפתן, וממפתן לחצר, ומחצר למזבח, וממזבח לגג, ומגג לחומה, ומחומה לעיר, ומעיר להר, ומהר למדבר, וממדבר עלתה וישבה במקומה". גם השכינה עושה את המסעות שלה, ואנחנו איתה. וגם כאן אנחנו יכולים לשאול: למה ה' עשה לנו את זה? אבל אנחנו יכולים גם לשאול – לאן אתה רוצה לגדל אותנו? מה השלב הבא שצריך להתרחש?
הימים האלו הם ימים של געגוע עד אין קץ. געגוע לשכינה שתשוב, למציאות השלמה, לירושלים בתפארתה. אבל דווקא מתוך זה נאמין וניזכר שכל מסע תכליתו לקדם אותנו אל מדרגה חדשה, אל קומה חדשה שעדיין לא היינו בה. ובכן, נשאל את עצמנו: לאן אנחנו צועדים בימים הללו?
נכון, לא קל לצאת לדרך, ואולי מעצמנו לא היינו יוצאים, אבל איזה מזל ש"מוצאיהם למסעיהם על פי ה'". הוא זה שמחליט מתי ננוע ולאן נלך. ובעצם, האמת היא שזו כלל לא שאלה אם אנחנו רוצים ללכת או לא… כל השאלה היא האם אנחנו הולכים אחריו.
אבל יש לנו הבטחה. כל מסע מוביל אותנו בסופו של דבר לארץ ישראל, בדיוק אל המקום אליו אנחנו רוצים להגיע. כי אם יוצאים – מגיעים למקומות נפלאים…
