פנחס היחיד שידע מה לעשות. הוא הבין זאת גם בלי מילים. למרות שאף אחד לא הורה לו בזמן אמת, הוא בכל זאת הבין.
פנחס הבין בלי מילים, כי הוא חי בעולם שהדיבור לא חייב להיאמר כל הזמן. הוא חי בעולם שהשתיקה היא חלק ממנו. כמו ניגון, שהאתנחתא בין התווים היא חלק מהותי ממנו.
לעומתו בלעם, ההיפך הגמור. בלעם, מטבעו, חי על חרבו. כל העיסוק שלו בדיבור לקוח מעולם החרב. הוא משתמש בדיבור כמי שנוהג עם חרבו. במקום דיבור עדין הנובע מקול פנימי, דיבור היונק מהנשמה, דיבור שמקבל מלמעלה בנבואה, בלעם מדבר ככלי מלחמה, הוא בא להילחם עם הדיבור, להרוס, להרוג.
הוא בעצם מדבר מאותו שורש שמדברת אתונו. כשהיא פותחת את פיה, היא מנכיחה לו את פיו שלו, כאומרת, כך בדיוק גם אתה מדבר. ואכן הוא ממשיך אותה, ובדיבורו רוצה לשלוף חרב, לשלוף מילים הדוקרות כחרב.
פנחס שחי את הנשימה שבין המילים, חי במרחב אחר, מרחב עם קצב חיים אחר. שלא רץ להבין, שלא רץ לדבר. שממתין, שמחכה לתחושה עמוקה של דיבור אמיתי, שמוכן לחכות ורק אז להבין, רק אז לומר. כי אצלו העיקר שזו תהיה תנועה אמיתית. ולכן הוא זוכה להיות מחובר אל האמת הנצחית, זוכה להיות זה שמבין אותה.
"וַעֲשׂוּ סְיָג לַתּוֹרָה – בְּחִינַת 'סְיָג לַחָכְמָה שְׁתִיקָה'; כִּי צָרִיךְ לַעֲשׂוֹת סְיָג לִדְבָרָיו, לִשְׁתֹּק לִפְעָמִים". ר' נחמן מבאר שחלק מהותי מהתורה זו השתיקה שלה. אדם צריך לעשות לעצמו שתיקה בתוך התורה.
כי כשאדם עסוק בלבאר את הכל, בלי להשאיר פינה שלא נאמרת, בלי להרגיש את השתיקות שבין המילים, בלי להכיל את כל מה שלא מובן, שלא מסתדר, שלא נכנס לנו עדיין אל הלב; כשאדם ממלא את כל החלל, ומדבר את הכל, אז חסרה הנשימה, חסרה יכולת ההקשבה, חסרה יכולת החיבור אל הלב, חסרה האינטואיציה שתורה לאדם מה נכון, גם במקום שכלום לא נאמר.
שתיקה היא אמנות שאפשר ללמוד. אדם יכול לשבת בשתיקה מול אלוקיו. לתת לעצמו להרגיש את השתיקה, להרגיש מה קורה בתוכו כשהוא מול ה' ללא דיבורים, ללא בקשות, ללא תחינות. השתיקה מול ה' פותחת מרחבים אחרים של שתיקה בחיים, מרחבים של תובנות הנלמדות מהלב, בלי שאף אחד יורה לנו. שתיקה כנראה הייתה האמנות של פנחס, אמנות השתיקה.
