זכיתי ואני עובדת בחווה לנערות הזקוקות למסגרת עוטפת. זה מדהים לראות איך הצוות מגיע יום יום, 'ערב ובוקר בכל יום תמיד' – גם בשבתות, חופשים וחגים (כן, גם ביום כיפור, חול המועד, שמחת תורה…), ואפילו בימי המלחמה בהם כולנו חזרנו אל הבית, הם היו שם.
בתקופת המלחמה הארוכה שאנחנו נמצאים בתוכה, שמענו הרבה על הצורך בעוגָנים. הכוונה לפעולות או אנשים שאנחנו נאחזים בהם כדי להחזיק בשעות הקשות שבאות עלינו. אני חושבת שאיננו צריכים ללכת ולחפש עוגנים רחוקים. אחד הדברים שהכי בונים בנו חוסן ויציבות, זה לשמור על פעולות שגרה ולהחזיק בהן לאורך זמן.
יש לנו קרוב משפחה, איש יקר, חקלאי מבוגר, שגר בעוטף עזה. בתחילת המלחמה פינו את המושב שלו למלון באילת, ומה אתם חושבים שהוא אמר? "אני לא יכול לעזוב את המושב, מה יהיה עם העופות?…". הקימה במשך עשרות שנים בוקר־בוקר לעבודה במשק שלו הפכה להיות חלק ממנו, משמעות חייו. הוא היה כל כך מסור למשק, עד שלא היה יכול להיפרד מהעשייה הזו גם בזמן חירום!
כשאני מתמידה במשהו, ההתמדה מחזקת את הקשר שלי אל הדבר. נכון, זה דורש התמסרות גדולה כמו הצוות הנפלא הזה בפנימייה, כמו הורים המסורים לילדיהם, או כמו אדם המתמיד להתפלל, ללמוד תורה או לעשות חסד בכל יום ויום, אבל כך נוצר קשר אמיתי.
ועכשיו, מהו לדעתכם הפסוק שהוא נקודת המרכז של התורה, זה שאפשר להצביע עליו ולומר: הוא התמצית של כל התורה! נסו לנחש…
שאלה זו עלתה אצל חכמים: אחד אמר שהפסוק הוא "שמע ישראל", חכם אחר אמר: "ואהבת לרעך כמוך", והאחרון – שדעתו התקבלה – הביא את הפסוק המופיע בפרשה שלנו: "את הכבש האחד תעשה בבוקר ואת הכבש השני תעשה בין הערביים", המדבר על קרבן התמיד.
קצת תמוה, לא? מה משמעותי באופן מיוחד בקרבן התמיד? המילים "שמע ישראל" מבטאות מסירות נפש ואמונה גדולה; על "ואהבת לרעך כמוך" אמר רבי עקיבא שזה כלל גדול בתורה; אבל הציווי להקריב קרבן בבוקר ובין הערביים זה הפסוק הכי כולל?
ובכן, כאמור, נראה שהתשובה ברורה. התמדה בפעולה שגרתית, פועלת עמוק בתוכי יותר מאשר אירוע גדול וחד־פעמי. התמדה יוצרת אצלי 'עמוד שדרה' שהוא ציר פנימי חזק ויציב. זו בדיוק מהותו של קרבן התמיד, ולכן הציווי עליו מופיע ראשון – לפני קרבנות שבת, ראש חודש והמועדים. קרבן התמיד הוא הבסיס והוא הקודם לכל הקרבנות האחרים. לכן הם נקראים 'מוספים', כי הם נוספים על התמיד.
בפרשות האחרונות קראנו כמה סיפורים לא פשוטים – מרים שדיברה לשון הרע על משה, המרגלים שדיברו רע על הארץ, עינו הצרה של קורח ועוון העם בבעל פעור. בכל המקרים האלו אפשר לראות את הריחוק מהציר הפנימי – הנאמנות לה' ולמצוותיו. כך זה גם כפרט, כשאני לא מכוונת ומרוכזת במה שיש בחיי שלי, העיניים שלי יסתכלו החוצה, וזה מביא הרבה פעמים להסתכל על האחרים בעין רעה.
נסו לעצום עיניים ולדמיין רגע של דבקות בה'… זה יכול להיות במהלך איזה יום כיפור שהיה משמעותי עבורכם, בחתונה מרגשת או באירוע גדול אחר. בטח עולה בכם כעת איזה רגע חזק שכזה.
אבל באמת־באמת, מה שיוצר דבקות חזקה ולאורך זמן אלו הדברים שנעשים בהתמדה – "את הכבש האחד תעשה בבקר ואת הכבש השני תעשה בין הערביים". הדוגמה הטובה ביותר לזה, זו התפילה. איזה כוחות אדירים אנחנו צריכים כדי להצליח לעצור את כל עיסוקינו ולעמוד להתפלל. לא רק ביום חג, לא כשעולה בי רגש מיוחד, אלא בכל יום. יום־יום, יום־יום!
כדי להקריב את קרבן התמיד, צריך להיות תם. יש ימים עמוסים, יש קשיים בחיים, יש שעות בהן אין לי כוח או חשק לכוון במילים… אבל ההתמדה היום־יומית באה ממקום של תמימות, בו אני אומרת: 'ריבונו של עולם, אין לי הרבה כוח ואני לא מתפעלת מהמצווה כמו בהתחלה, אבל עם כל זאת אני בוחרת בך'.
אני משערת שגם העובדים בפנימייה וגם החקלאי המבוגר לא תמיד ניגשו לעבודתם בחשק והתלהבות, אך הם קמו ועשו אותה, וההתמדה הזו הביאה לקשר חזק ביניהם לבחירה שלהם. הנאמנות הזו שפוסעת בצעדים קטנים אך לא פוסקים, בסוף יוצרת בניין חזק ויציב.
דבר מפעים הוא לראות את החיילים הצדיקים שלנו מתייצבים למלחמה, סבב אחרי סבב, גם אחרי אסונות ומוות של חברים או בני משפחה. הצער והכאב ממלאים את הלב, ועם זאת ברור להם שהם עולים שוב על מדים. ההתמסרות האדירה הזו שלהם, היא זו שמחזיקה את ימינו בשנה ותשעת החודשים האחרונים. היא זו שמאפשרת לך עכשיו לשבת על הספה בנחת ולקרוא עלון שבת…
ומה קורה כשלא מתמידים? הרגע שמענו על כך. אחד הדברים שאירעו בי"ז בתמוז הוא שהפסיקו להקריב את קרבן התמיד בגלל מחסור בכבשים, כי ירושלים הייתה נצורה. זמן קצר אחר כך אירע החורבן…
להתמיד זה יכול להיות קשה, משעמם או מעייף, אבל זה באמת מה שמחזיק אותנו.
כמו רבי עקיבא הגדול שראה את הטיפות הקטנות חורצות על הסלע והבין שבכוחו ללמוד תורה, כמו יוסף הצדיק שעמד פעם אחרי פעם בפיתויי מצרים ובסוף זכה למלכות, וכמו אנשים טובים ופשוטים סביבנו – נראה שגם לנו יש הכוח להתמיד יום־יום בעבודת ה', וזה מה שבסופו של דבר יגדל ויחזק אותנו, גם כפרטים וגם כעם.
