נפתלי פומברג, כיום ביצהר, הוא כיום איש שיווק העוסק בהפקות וקמפיינים מסוגים שונים, במקביל לניהול קהילת הלימוד הדיגיטלית של 'נהר דעה' להפצת תורת ברסלב. אבל הדרך לשם ידעה עליות, מורדות ובירורים נוקבים סביב נושאי השפע, השליחות ועבודת ה'. דוד הס מהיישוב עדי עד הוא שיפוצניק לפרנסתו ומטפל זוגי בשעות הפנאי, ובאופן מפתיע מצליח לשלב בין התחומים. גם הוא ובר בירור מול נושא הכסף והשפע בחיים, ובמהלך המסע האישי שלו הוא הבין עד כמה ריבונו של עולם מדבר איתנו דרך המספרים בחשבון הבנק.
לא רוצה להיות שלימזל!
"הסיפור שלי התחיל כשהתחלתי להתקרב לרבי נחמן", פותח נפתלי. "מאוד רציתי להיות קשור אליו ולהיות חלק מקהילת ברסלב, ולא מצאתי את מקומי בעולם. בשנים הראשונות לנישואינו הייתי חסיד של רבי נחמן, וזה כלל, בתפיסה שהייתה לי אז, חוץ מהשקעה מתבקשת בתורה והתבודדות, גם זלזול מסוים בכל מה שקשור לפרנסה. המצב הכלכלי שלנו כמובן היה בהתאם, וכחלק מהמנטליות הפכתי להיות במידת מה 'ברסלבר הבעטלער', כלומר הקבצן, שעוסק בהפצה והתבודדות, בלי שום מחשבה על פרנסה".
"היום אני מבין כמה זה לא בריא לנפש", הוא אומר בפרספקטיבה של כמה שנות ניסיון אינטנסיביות, "כמו גם לזוגיות, לחינוך ילדים ולכל היבט בחיים. אבל בהסתכלות המוטעית שהייתה לי על תורת רבי נחמן באותם ימים, זה היה נראה לי נכון".
"באותה תקופה היה לי סוג של משפיע שלמדתי איתו ליקוטי מוהר"ן – הרב אהרן אליהו פירר מביתר. יום אחד למדנו את תורה ז' בחלק ב', בה רבי נחמן אומר שכל אדם חייב לשלב מלכות ותוקף בחיים כדי למשוך פרנסה לאנשים התלויים בו. הוא אומר שאסור להיות 'שלימזל', כלומר: אדם עם 'מזל רע', שהחיים לא מאירים לו פנים. באותו רגע הרגשתי שקיבלתי 'בוקס בבטן'. פתאום הבנתי שלהיות מסכן ומקבל זה לא רצון ה', כי ה' רוצה שכל אחד מאיתנו יתפוס את השליחות שלו בשתי ידיים ויעשה אותה בתוקף ובחיוּת.
"לקחתי את הנושא הזה לעבודה פנימית. במשך חודשים רבים הייתי מתבודד רק על זה: 'ריבונו של עולם, זכה אותי לא להיות שלימזל, להיות עם מלכות, עם בחירה, עם השפעה על אשתי והילדים שלי, ועל כל מי שצריך לקבל ממני את השליחות שלי'. כולנו מלאים אמונות מגבילות על עצמנו, על השליחות והייעוד שלנו, על כסף ועל החיים בכלל", מסביר נפתלי את עצמו של פעם בשפה של היום, "והרבה פעמים אנחנו מלבישים את האמונות המגבילות האלה על עבודת ה', וזו טעות. הבנתי שהעובדה שאין לאדם פרנסה לא הופכת אותו לצדיק או מיוחד, זה בסך הכל הופך אותו לאדם שהחליט להיות 'שלימזל', ולכן אם אני רוצה גם להפיץ את תורת ר' נחמן וגם לפרנס את המשפחה שלי, אני צריך לעקור את הטעות הזו מהשורש".
כל הרודף אחר השפע…
אם תפגשו את דוד הס באירוע חברתי כלשהו ותחליפו איתו כמה מילים, תנחשו מן הסתם שהוא שייך לעולמות החינוך או הטיפול. תחום השיפוצים כנראה לא יהיה ברירת המחדל הראשונה. "אני לא שיפוצניק קלאסי בכלל", הוא מודה, "הדמות הסטנדרטית של עובד כפיים מחוספס, שחי אולי בהישרדות. אבל אני חושב שהשילוב הזה מאוד מתאים לדור שלנו, ואני פוגש עוד ועוד אנשים שנעים כמוני בין עולמות".
גם לדוד היה מסע של בירור מול היחס להצלחה כלכלית. "בתחילת דרכי העסקית, כשמאוד רציתי לפרוץ ולהצליח, הלכתי להמון מנטורים שהבטיחו לי שאכפיל, אשלש וארבע את העסק, אבל בפועל הכל היה ממש תקוע. באותה שנה, חוץ מזה שהוצאתי הרבה כסף על מנטורים, הוצאתי גם 70,000 שקל על סעיף הרכבים בעסק שלי. קניתי רכב ב־40,000 שקל, אחרי כמה חודשים הלכו לו הגיר והמנוע. תיקנתי את המנוע, ואיך שנגמרה האחריות הלך המנוע בפעם השנייה. הרגשתי שזה סוג של סימן משמיים.
"הייתי במקום שמאוד מחפש את השפע, וכשהסכמתי להפסיק לרוץ אחריו ולשמוח במקום שבו ה' שם אותי, מתוך אמונה שהכל לטובה, קרה משהו מדהים. שמתי לב שדווקא כשרדפתי אחרי השפע, ירד לי החשק לעסק, חשבתי אפילו לשנות מקצוע וללכת למקום אחר. וברגע שהחלטתי ללכת על זה בפשטות, לעבוד כדי לסגור את החודש, ליהנות, להתפרנס ולשחרר את הציפיות מהשפע המטורף, פתאום נהייתה לי הרבה יותר ברכה בהכנסות, בפחות אנרגיה, וגם הרבה יותר חשק לעסק עצמו. הבנתי שכשאתה רודף אחרי השפע, הוא בורח ממך, וכשאתה מקבל את המציאות כמו שהיא, הוא דווקא מגיע אליך".
ממדבר מתנה
הרצון להשקיע בשליחות הביא את משפחת פומברג לעבור לירושלים, כדי להפעיל שם מרכז של סדנאות ולימוד. "מצאנו את עצמנו, משפחה עם שישה ילדים, עם שכירות של ששת אלפים שקל בחודש. אשתי תהילה עשתה משפחתון לילדים בבית, אני הייתי מדריך בישיבה ומלמד בתלמוד תורה, ולא הצלחנו להחזיק את הפעילות. זה גרם לנו לתסכול גדול. מצד אחד הרגשנו שיש לנו ביד בשורה ענקית, ומצד שני אין לנו כלים להוציא אותה לפועל. התייעצתי עם הרב גד ונקרט מבת עין שאמר לי: 'נפתלי, אתה צריך למסור את הנפש על ההפצה, לא משנה באיזה כלי ובאיזו צורה זה יהיה, אבל אסור לעשות את זה בצורה של חובות'. כך התחלנו את מסע החיפוש והבירור שלנו: איך להפיץ את תורת רבי נחמן בצורה נכונה ובריאה".
במהלך אותה תקופה גילה נפתלי שהוא ניחן בכישרון שלא ידע על קיומו, ורק בהמשך חייו הבין שהוא נקרא 'כתיבה שיווקית'. "כשהייתי מדריך בישיבה בירושלים, קידמתי כנס ענק על חינוך ילדים על פי רבי נחמן שהיה לי מאוד חשוב, והוא היה אמור להתקיים ביום חמישי בערב. לתדהמתי גיליתי שקבעו לנו טיול במדבר, בימים שלישי עד חמישי, מה שאומר שלא אספיק לארגן ולפרסם אותו כמו שצריך. ככה זה כשמצד אחד החזון והאור שלך נמצאים בפעילות מסוימת", הוא מסביר את הקונפליקט המצער, "אבל כדי להתפרנס אתה צריך לעבוד במקום אחר.
"בצר לי ניגשתי למחשב ושלחתי מייל לכל העוקבים שלי עם הכותרת: "הצילו, נתקעתי במדבר!" ובתוכן המייל כתבתי: "שלום חברים, נתקעתי במדבר בטיול של שלושה ימים. יש אירוע מאוד חזק, אני מבקש: א' שתבואו, ב' שתפיצו את זה בין חברים, ג' כל מי שיוכל להכין איזה מרק או כיבוד שיביא, וכל מי שיוכל להביא כסף להחזקת השיעור שיבוא".
נפתלי נחת לתוך האירוע היישר מהאוטובוס של הטיול השנתי כשהוא עייף ומזיע, ונדהם ממה שראו עיניו: עשרות רבות של אנשים מכל הארץ התלהבו, הגיעו, ואף הפיצו את השמועה על קיום הכנס בין חברים. הכל היה בעקבות המייל עם הכותרת שקשה להישאר אדישים מולה. "אז הבנתי את הכוח שיש לי בכתיבה שיווקית, והתחלתי להשתמש בו להרחבת ההפצה. משם התחלתי להתגלגל לעולמות השיווק, ולמדתי איך להקים קהילת לומדים אינטרנטית, לקדם פרסום ממומן בפייסבוק ולהפיק כנסי מכירות עם כל הידע הנדרש לניהול נכון".
כשהאור בעיניים כבה
הדרך של נפתלי לעולם העסקי והשילוב בינה לבין עבודת ה', לא הייתה פשוטה וחלקה. "בתקופה שפגשתי את המנטור הראשון שלימד אותי את השיטה, הייתי מלמד של כיתה א' בתלמוד תורה ביצהר, אבל הבנתי שהשליחות שלי במקום אחר. לקחתי את כל הכסף שהיה לי, פרסתי עשרה צ'קים של 5,000 שקל כל אחד, בלי לדעת בכלל מאיפה אכסה את ההוצאה הזו, רק עם אמונה גדולה בקב"ה ובשליחות שלי". נפתלי יצא לדרך שדורשת הרבה חיכוך עם העולם הזה – העולם העסקי והדיגיטלי – כשבראשו מחשבה אחת: "המטרה שלי היא להפיץ את תורת רבי נחמן. באותו רגע לא חשבתי לשנייה על רווח ועושר, ובטח לא חשבתי שאני הולך לפתוח קריירה ענקית ומשנת חיים לאלפי אנשים סביב הפצת תורה ברשת.
"במהלך המסע הזה, שנמשך כמה שנים, היו לי תקופות ארוכות של חושך, שבהן הלכתי לקיצוניות השניה ונכנסתי יותר מדי חזק לקטע של העסק. הפכתי להיות מעין מנטור עסקי, שאנשים באים ומתדפקים על דלתו כדי לבקש עזרה בהקמת העסק שלהם, ולאט לאט מצאתי את עצמי מתרחק מעבודת ה'. זו הייתה תקופה לא קלה, והרגשתי שאני צריך להחליט אם אני פה או שם. יום אחד" הוא מספר על האירוע הקטן שדחף אותו לשינוי, "הלכתי ברחוב באמצע היישוב, וחבר פנה אליי ואמר לי: 'נפתלי, האור בעיניים שלך כבה'. אמרתי לעצמי: 'וואו, אם האור בעיניים שלי כבה, משהו פה לא בכיוון', והבנתי שאני צריך שינוי.
"באותה תקופה, הרגשתי שאני לא מוצא מי שיבין, יכוון וידייק אותי, עד שמצאתי מזור לנפשי בכתבי הרבי מלובביץ', שהיום אני רואה בו ממש דמות משמעותית בחיי. לקחתי ממנו המון הנהגות ודרכים של חיבור בין גשמיות ורוחניות באופן של 'לכתחילה'. אין לי ספק", הוא אומר, "הרבי החזיר אותי חזרה לעבודת ה', וגם להפצה בצורה חזקה. התחלתי לגלות מחדש את אותם רעיונות גם בתורת רבי נחמן, ובעצם אפשר להגיד שהרבי החזיר אותי להיות חסיד ברסלב…", מסכם נפתלי בחיוך.
מעסק חכם לעסק תם
ישאלו הקוראים: מה שונה ומה משותף בין המקום המבולבל בו הייתם בתחילת הדרך לבין המקום האמוני שלכם כיום?
"אני חושב שהשאלה הזו נוגעת במתח שבין השתדלות לאמונה, וזה מפגיש אותי אישית עם המעשה מחכם ותם של ר' נחמן", אומר דוד. "באופן פשוט אני מאוד מזדהה עם התם, אבל אני הרבה פעמים נופל לצד של החכם", הוא מודה באשמה. "התם בתחילת הסיפור נראה כמי שצועד לשום מקום. הוא מתפרנס מגרושים, והחכם לעומתו לומד דברים בשניות ונהיה מוכשר מאוד. זה נשמע מאוד מפתה, אבל בהמשך הסיפור הכול מתהפך: החכם השקיע הרבה אנרגיה ברכישת ידע ושליטה, וברגע האמת כל השליטה שהוא השיג מתהפכת עליו ומכניסה אותו לתוך לופים שהוא לא יכול לצאת מהם, והתם, כשמגיע הרגע שהוא צריך לעלות לגדולה, זה קורה לו בטבעיות לגמרי, דווקא בגלל התמימות שלו".
"אני ממש ראיתי את זה גם בעסק שלי", הוא עובר לפן האישי. "בהתחלה הייתי כמו החכם, שילמתי עשרות אלפי שקלים למנטורים עסקיים עם הבטחות של 'לבנות מכונה עסקית משומנת שתעבוד בשבילך ותוכל לשבת על שפת הים ולאכול קקטוס'. במבט לאחור אני יכול לומר שמבחינתי זה היה ניסיון שליטה שניסיתי לאחוז בו, במקום להיות בתמימות ולהבין שכל השפע הוא של ה'".
דוד לא היה מופתע כשבשיאה של אותה תקופה אינטנסיבית הוא פתאום חלה ב'מונו', מחלה שמתבטאת בעייפות וחולשה גדולים ואינה מאפשרת לעבוד כרגיל. "הרגשתי שה' אומר לי: 'תרים ידיים, אתה לא בכיוון'. הבנתי שאני משקיע המון אנרגיה בלהיות חכם, לנסות לנהל ולשלוט ולפצח סודות שיאפשרו לי להרוויח כסף בלי לעבוד, אבל אני רק יוצר לעצמי כאב ראש, ובסופו של דבר ה' שם לי מראה, דרך הגוף, שפשוט הכריחה אותי לעצור. הבנתי שאני צריך להקשיב פנימה, להבין מה נכון לי ברגע הזה, ולדעת שאני באמת רק צינור להמשכה של שפע. מאותו רגע התחלתי לראות הרבה יותר ברכה. גם העבודה נהייתה רגועה, גם הלקוחות נעשו מרוצים יותר, וגם נשאר לי יותר כסף בכיס".
"אני מאוד אוהב את השאלה הזאת", עונה נפתלי בכנות, "כי אני חושב שבשני המצבים – אז והיום – נשארתי אותו נפתלי: רוצה, כוסף, חולם, מפיץ את האור של רבנו, נופל, כואב, נשבר – הכול ממש אותו דבר. ההבדל הוא שכאשר אין לך כסף, אתה לא מביא את זה לידי ביטוי בעולם המעשה; וכשיש לך, אתה מצליח להביא את מה שאתה רוצה בצורה חזקה ועוצמתית. אני מרגיש היום הרבה יותר רגוע ונינוח, וכבר לא פועל מתוך הישרדות, אלא מתוך מוחין דגדלות והשפעה. אם אחדד, ההבדל הגדול הוא שאם בתחילת דרכי, בהקמת 'נהר דעה', הייתי כל הזמן מחפש מי יעזור, יתרום וייתן, היום ההסתכלות שלי אחרת לגמרי. היום אני מחפש איפה אני יכול לתת. זה הבדל שמים וארץ".
"היום אני מבין שכסף הוא מפתח לעשייה", הוא מרחיב קצת את היריעה, "אבל כשיצאתי לדרך הייתי חייב לקרוע מתוכי אמונות מגבילות מאוד חזקות נגד כסף והצלחה. זו הייתה עבודה לא קלה, שגרמה לי לא פעם ליפול ממש למשכב מרוב קונפליקט פנימי. רק כשבניתי גשרים בתוכי, בין נפתלי הברסלבר, הכוסף והחולם, לבין נפתלי המשפיע, המפיץ והמפרנס – הצלחתי באמת לפעול. כשלא הייתה הלימה וסנכרון בין שני המקומות האלה בנפש שלי, נתקלתי שוב ושוב במעצורים פנימיים שגרמו לי פשוט להיתקע".
להיות מיכל ענק או צינור קטן?
כמי שנעים על ציר החיפוש והבירור שבין רוחניות לגשמיות, מעניין אותי לשמוע מה כל אחד מהם חושב על ההבדל בין תאוות ממון, שרבי נחמן מלמד לתעב אותה, לבין תודעת שפע יהודית.
דוד טוען שהשאלה העיקרית כאן היא לא למה אתה צריך את הכסף, אלא למה אתה קם בבוקר. "עני, או עני בדעת, קם כדי לקבל, עשיר קם כדי לתת. ניתן דוגמה מעולם השיפוצים: אם נסתכל על מיכל ענק של 10 קוב, לעומת צינור קטן של 16 מ"מ. כמה מים כל אחד מהם יכול להכיל? הכלי הענק, שנועד כדי לקבל, יכול להכיל כמובן 10 קוב. במבט ראשון נראה שזה הרבה יותר מהצינור הקטן. הצינור, לעומת זאת, אם נמלא אותו במים הוא יכיל אולי ליטר, אבל אם הוא כאן כדי להזרים מים הלאה, יכולים לזרום בו במהלך חייו מיליוני קוב. זה בעיניי ההבדל בין תודעה של קבלה לתודעה של נתינה. כשאתה מעביר את השפע הלאה, הכלי שלך הוא אינסופי".
"כסף הוא לפני הכל עניין של תודעה, לא של מספר", הוא מוסיף, "ואני יכול להגיד שהרבה פעמים הוא גם ממש צינור החיבור שלי עם ה', כמו מצפן שעוזר לי להתברר".
"יום אחד ישבתי לחשב הכנסות ועשיתי איזו טעות", הוא מספר על אירוע שממחיש את הנקודה. "כתוצאה מהחישוב המוטעה, הנחתי שחסרים לי 40 אלף שקל כדי לסגור את החודש. באותו רגע אמרתי לעצמי שאלך להתבודד ולדבר על זה עם ה', כי בסוף כל השפע זה ממנו. הרתחתי מים לקפה ועמדתי לצאת להתבודדות, ופתאום חשבתי שוב ואמרתי לעצמי: 'איזה דביל אתה, לא חישבת את מה שיש לך בחשבון!' חישבתי את מה שהולך להיכנס ומה שהולך לצאת, אבל לא את מה שכבר יש. נכנסתי שוב לחשבון ונשמתי לרווחה. הכל בסדר, לא חסרים לי 40 אלף ש"ח. עברתי לענייניי ושכחתי מההתבודדות.
"אחרי שתי דקות, פתאום הכתה בי הבנה חזקה. אמרתי לעצמי: 'רגע, רצית לדבר עם ה', להיפגש איתו. הרגשת אותו כל כך קרוב אליך כשהרגשת את החוסר, וברגע שהעניינים הסתדרו אז פתאום אתה כאילו אומר 'תודה ריבונו של עולם, אני מסתדר בלעדיך…". באותו רגע לקחתי את כוס הקפה ורצתי להתבודד באריכות. אמרתי לעצמי שלא יכול להיות שה' צריך לייצר לי חוסר בשביל שאני אבוא לדבר איתו, ושאם יש שפע והכול בסדר אני כביכול שוכח ממנו. קיבלתי על עצמי להמשיך להתבודד עוד תקופה ארוכה, בכל יום, גם כשהכול בסדר, וללמוד להיות בקשר עם ה' מתוך שפע".
"יש תקופות בהן אתה צריך להיות בכניעה וחוסר אונים", הוא מעלה עוד נקודה, "לפתוח את הידיים ולחכות לשפע, ויש תקופות שאתה צינור. אני משתדל תמיד להיות בתודעת שפע, שמבחינתי זה אומר שאין סודות מקצועיים ואין מתחרים, כולם קולגות.
"היה שלב בחיים שכמעט כל מה שידעתי הוצאתי בסרטונים שמלמדים איך לתקן דברים בבית בצורה פשוטה. הרבה אנשים שאלו אותי: 'למה אתה עושה את זה? אתה מגלה את כל סודות המקצוע, ואז אתה מוזיל את השירות שלך. למשל, כשאתה מסביר בסרטון איך אתה מתקן ניאגרה בשתיים וחצי דקות, כי זה משהו פשוט שכל אחד יכול לעשות, איך אתה יכול אחר כך לקחת על זה כמה מאות שקלים? אנשים לא יקראו לך, ומי שיקרא לך לא ירצה לשלם, כי הוא ידע שזו פעולה מאוד פשוטה…'. עניתי לאותם אנשים שאני לא מאמין בזה, כי אני מאמין בשפע. ובאמת מה שקרה היה בדיוק הפוך: גם הרבה יותר אנשים פנו אליי ורצו לקבל את השירות שלי, וגם הסכימו לשלם הרבה יותר כסף כי הם הבינו שאני מומחה בתחום".
"תאוות ממון היא כשאדם רוצה עוד ועוד כסף לשם כסף, לשם מספרים בחשבון", מסביר נפתלי. "בעולם המערבי מסתכלים על תודעת שפע בתור משהו שאני רוצה שיהיה לי. אני רוצה שיהיה לי כסף, בית גדול, טיולים בחו"ל ורכב יוקרתי. זה מקום מאוד ילדותי ומסכן של רצון לקבל כל הזמן, כמו ילד שרוצה עוד ועוד צעצועים. אדם שנמצא במקום הזה מראה שהוא זז מהתכלית, ממקום של רצון להשפיע טוב.
"פרנסה בכבוד, לעומת זאת", הוא שם את האצבע על הנקודה המבדילה, "זו החובה הבסיסית של אדם להביא פרנסה לאלו שתלויים בו. הרבה פעמים הפרנסה היא זו שמראה לך אם אתה בכיוון הנכון. אני אוהב להגיד שהשתדלות זה מלשון לשדל כביכול את הקב"ה… כשאני עושה השתדלות במקום נכון, אני משדל את הקב"ה ומעורר בו חשק לתת לי כסף. מעבר לזה, פרנסה בכבוד עוזרת לנו לראות שאנחנו בכיוון הנכון של השפעה על העולם, שמביא אלינו גם את ההכנסה הנכונה. וכמובן כמו כל תחום בחיים, גם כאן יש 'רצוא ושוב' – עליות וירידות. לא תמיד אנחנו במקום הכי מדויק".
למה לא היית אתה?
כולנו גדלנו על סיפורי צדיקים שמייחסים ערך רב להסתפקות במועט ולהתעלות מעל הגשמיות. הקונפליקטים שבין חומר לרוח כנראה לא פוסחים על אף אחד, אבל מסתבר שיש מרחב די גדול להסתכל על הסוגייה הזו, וזה ממש בסדר שלא כל עבודה רוחנית מתאימה לכל אחד.
"כשאני שומע סיפורי צדיקים על עניותו של רבי זושא, למשל, או על כל מיני 'פת במלח תאכל', זה מעורר בי שמחה שיש צדיקים בעולם שחיו באמונה, בביטחון ובשמחה, ברמה כזאת שלא היו צריכים כסף והיו שמחים כפי שהם", משתף נפתלי. "אבל אני חושב", הוא מסביר בהשראת האמירה הידועה ביותר של ר' זושא, "שלא ישאלו אותי בשמיים למה לא הייתי זושא, ישאלו למה לא הייתי נפתלי. ונפתלי קודם כל צריך להיות בן אדם שמפרנס את המשפחה שלו, ויש לו מספיק מוחין דגדלות להפיץ תורה לעם ישראל".
"בעיניי יש בזה שלוש מדרגות", הוא מסביר את תפיסת עולמו בנושא. "אדם שלא מתנהל נכון וחי בחובות; אדם שמפרנס את המשפחה שלו; ואדם צדיק שחי עם אמונה. אני חושב שאדם צריך להכיר את מדרגתו, ולא לחיות בדמיונות של ביטחון בזמן שהוא לא באמת מסתדר וגם לא שמח במצבו. מעבר לזה, אני לא יכול להתעלם מכך שהסיפורים האלה הם מאוד גלותיים. חזרנו לכאן כדי להיות עם שבונה פה את הייעוד הרוחני שלו בארץ ישראל. בתור עם, ציבור או קהילה, אנחנו חייבים להיות אנשים חזקים שמקדמים את הערכים שחשובים להם, והמציאות מראה לנו שכסף הוא בהחלט אמצעי חיוני כדי לעשות זאת".
לגו של מבוגרים
אחרי שהשתכנעתם שכסף זה דבר חשוב, נפתלי מבקש לתת גם כמה עצות להצלחה עסקית. "הצעד הראשון זה להקשיב לזעקת הלב הפנימית שאומרת לך מה אתה צריך לעשות בעולם הזה. אם אדם הולך להרוויח כסף לשם כסף הוא ייתקע, כי זו לא ההשתדלות הנכונה. בפרט לאנשים שהם פנימיים, רוחניים וחסידיים, בלי הקשבה לתשוקת הלב ובקשת הנשמה יהיה מאוד קשה להתקדם.
"הדבר השני זו החלטה נחושה לעמוד מול כל האתגרים, להיות עם אמונה וביטחון מוחלט שאתה תצליח, ומתוך כך לפעול.
"עוד נקודה לא פחות חשובה, ואני אומר את זה בתור עצה עסקית – הוא מדגיש – לתת צדקה ומעשרות. רבי נחמן אומר שהתיקון של הממון זה צדקה ואני רואה את זה בעיניים כל פעם מחדש, למרות הקושי להוציא ולתת. מי שרוצה להצליח כלכלית – שייתן מעשר, גם ממה שאין לו".
כדי לתמוך בהצהרה הזו, נפתלי משתף בסיפור שחווה על בשרו. "בתקופת הקורונה, הגעתי למצב שלא היו לי מכירות. החגים חלפו, ואני קולט שאין לי מספיק לקוחות ומספיק כסף בתזרים, כשאני מחזיק צוות עובדים לא קטן. הבנתי שאני צריך לעשות פה מעשה משוגע. יצאתי למהלך שיווקי גדול מאוד, עם כנס גדול, קמפיינים ואשת מכירות. אמרתי לעצמי: אני עושה את ההשתדלות בצורה טובה. רגע לפני המהלך הזה תרמתי דרך אפליקציית תשלום 4,000 שקל לחבר שידעתי שהוא צריך. אמרתי לעצמי: 4,000 השקלים האלה ירדו בעשירי לחודש הבא; עד אז אני אגיע לסכום שאני רוצה להרוויח, שזה היה סדר גודל של 40,000 שקל.
"יצאתי למהלך השיווקי על כל מה שהיה כלול בו, השקעתי הרבה אבל לא הצלחתי. אמנם הרבה אנשים התלהבו ופנו, אבל לא התלהבו מספיק כדי לקנות את המוצר שמכרתי באותה תקופה, וראיתי איך החודש הולך ונגמר בלי שהגעתי להיקף מכירות מספק.
"כמה ימים לפני סוף החודש, פנתה אליי אישה שהחליטה לעזוב את העבודה שלה ולפתוח קליניקה. היא חיפשה בפייסבוק מישהו שיעזור לה בשיווק והגיעה אליי. נתתי לה ייעוץ, ולא האמנתי שהיא תסגור בצורה כל כך מהירה, אבל ממש בעשירי לחודש היא החליטה שהיא יוצאת למהלך עסקי ענק, ושהיא רוצה שאני אעשה לה את כל השיווק. היא שילמה לי לא פחות ולא יותר מ־40,000 שקל!
"עכשיו תשמעו טוב. כשהתחלתי את העבודה איתה, גיליתי דבר שהוא לא נתפס בשכל: אותה אישה היא קרובת משפחה מדרגה ראשונה של מי שנתתי לו את הצדקה! ראיתי בזה לגמרי את יד ה'. הרגשתי שהקב"ה אמר לי: 'לא משנה כמה השתדלות ומאמץ אתה עושה וכמה אתה מומחה בשיווק, בסוף את הפרנסה אני מביא'. ראיתי בעיניים שכשאדם נותן מעשר, ה' נותן לו פי עשר. ממש הרגשתי איזושהי דרישת שלום מלמעלה, שהזכירה לי שבסוף לא אני מפרנס אלא הקב"ה. אנחנו אמנם עושים כמה פעולות קטנות פה בעולם, אבל מצד האמת לא משם מגיע השפע. צריך לזכור את זה", הוא אומר באופן חד משמעי, "כי זה בעיניי המפתח הראשון להצלחה כספית".
"דבר נוסף ולא פחות חשוב", הוא מוסיף, "זה אמונה גדולה בקב"ה, בביטחון מוחלט. ביטחון, כמו שאומר 'חובת הלבבות', זה להרגיש בכל האיברים שבסופו של דבר כל מה שאתה צריך כבר קיים. הקב"ה נותן הכל, ואנחנו כמו ילדים שמשחקים בלגו ועושים כל מיני השתדלויות. כשאני מסתכל על העסק שלי כעל משחק, זה הרבה יותר קל וכיף לי", הוא משתף. "אני מבין שזה פשוט משחק של אנשים גדולים שקונים ומוכרים אחד מהשני, אבל התוצאה כבר נבראה, וההישענות על ריבונו של עולם זה הפתח הכי גדול להצלחה, כמובן יחד עם עשייה עסקית נכונה".
הפסיכולוגיה של השיפוצים
כמו נפתלי, גם דוד מכיר את משימת 'נשיאת ההפכים', ואפילו מרגיש שהוא חי בסוג של פיצול אישיות – בין היותו שיפוצניק לבין החיבור לעולמות הנפש. "נטע, אשתי, היא מטפלת זוגית, ובמשך השנים עברו אצלנו הרבה זוגות. מצאתי את עצמי לומד מהצד גישור משפחתי ואחרי כמה שנים גם ייעוץ זוגי. בפועל, כרגע התחום הזה הוא לגמרי מהצד, למרות שבמהות הוא בהחלט חלק ממני". אבל מסתבר שגם עולמות שונים מאוד יכולים להתחבר, והיכולות הטיפוליות יכולות לבוא לידי ביטוי משמעותי גם באתרי בניה.
"פעם נכנסתי לשיפוץ אצל משפחה שהתמודדה עם הרבה קשיים סביב השיפוץ", הוא מספר. "הם לא היו מרוצים ממתקין הדלתות, מהנגר ומהמתקין של הגג, והיו מאוד מתוסכלים. כשהגעתי אליהם באחד הבקרים הם אמרו לי: 'בוא דוד, שב, אנחנו רוצים לדבר איתך'. הם שיתפו אותי בתסכולים שקשורים לעבודה שלי, וגם בכאלה שקשורים לבעלי מקצוע אחרים. ישבתי איתם בנחת והקשבתי להם, סיפרתי להם הרבה סיפורים על שיפוצים אחרים, ואמרתי שזה מאוד טבעי מה שהם מרגישים וכולם מרגישים ככה. בכללי, שיפוץ שקורה בתוך הבית במשך חודש או חודש וחצי זה דבר מאוד לא קל – אם זה להיות שבוע בלי דלתות או בלי מטבח, או סתם אובדן הפרטיות. הרבה פעמים יש גם הבדל גדול בין איך שאנשים חלמו שהשיפוץ ייראה לבין איך שהוא נראה בפועל… בסוף השיחה האישה אמרה לי: 'החזרת לנו את האוויר', ומאז הם התחילו לקרוא לי 'הפסיכולוג שלנו'. הרגשתי במהלך השיפוץ שהרבה פעמים המשימה שלי היא קודם לשבת ולהרגיע אותם שהכול יהיה בסדר בסוף.
"נהניתי מהתפקיד הזה", הוא אומר בסיפוק, "אם הם היו עושים שיפוץ עם מישהו שלא היה יודע להיות קשוב לכאב שלהם, זה היה יכול לפרק אותם. אבל כשאתה מקשיב, מתווך ומסביר – פתאום הכול נרגע. זו באמת הייתה תחושת שליחות.
"לכל העובדים הקבועים שעברו דרכי במשך השנים, אני מנחיל את הנקודה הזאת שהעיקר זה התיווך. לא מספיק שאתה עושה את העבודה כמו שצריך, צריך כל הזמן לתקשר עם בעלי הבית, להסביר מה עשית ולמה ולשמוע איך הם מרגישים. אני משתדל לקחת את העובדים שלי כל כמה חודשים לבית קפה", הוא מפתיע, "לשאול כל אחד מה שלומו, איך הוא מרגיש בעבודה ואיך הוא מרגיש באופן כללי. מי שמכיר את עולם הבנייה יודע שזה משהו מאוד לא אופייני. התחום הקולינרי שם מסתכם בדרך כלל בטונה, חומוס וקופסאות שימורים, ופחות בישיבה בבית קפה עם הבוס לצורך דיבור על התחושות, אבל לי כמעסיק זה דבר חשוב, כמו שחשובה לי התקשורת בין העובדים ללקוחות, וגם בינם לבין עצמם".
העצמה גברית
היכולות הטיפוליות של דוד באות לידי ביטוי לא רק מול זוגות בתהליכי שיפוץ או ביחסי עובד־מעביד, אלא גם מתוך העבודה הפיזית עצמה הוא פיתח בלי להתכוון סוג של 'תרפיה בשיפוצים'.
"יש לי חבר שהמון פעמים שאל אותי אם יש לי המלצה על איש מקצוע לתיקונים בבית. הוא אמר לי: 'יש לי שתי ידיים שמאליות, אני לא יודע לעשות את זה, ניסיתי המון פעמים'. לאורך כל הזמן אמרתי לו שמבחינתי אין דבר כזה שתי ידיים שמאליות. זה כמו שבן אדם ינסה להכין עוגה בלי מתכון. הוא ישפוך קצת שמן, קמח, מים וסוכר, יערבב, יזרוק לתנור ותצא לו עוגה בטעם של קרש – זה אומר שיש לו שתי ידיים שמאליות? ממש לא. הוא פשוט צריך מתכון מדויק. אותו חבר הקשיב לי, והחל להעז לעשות לבד שיפוצים בקנה מידה קטן.
"יום אחד הוא סיפר לי שהוא רוצה לעשות פרויקט גדול ומורכב של מדפים. נתתי לו הוראות מדויקות, שלב אחר שלב: 'תקנה דיבל אדום מספר 7, תבקש פטישון מהשכן ותיקח מקדח…'. אחרי כמה ימים הוא שלח לי תמונה ואמר לי: 'כל זה בזכותך, לא חשבתי בחיים שזה יצליח לקרות לי'. הוא עשה הכל לבד, וגילה שזה אפשרי לו לעשות בעצמו. זה היה מאוד מחזק לשמוע את זה, בעיניי זה דבר גדול".
"פעם הגעתי למשפחה", הוא נזכר בסיפור נוסף, "והאישה סיפרה לי שבעלה כבר לא מוכן שהיא תגיד לו שום דבר בנושא של תיקונים בבית. בכל פעם שהיא הייתה מתלוננת על בעיה כלשהי, הוא היה אומר לה: 'עזבי אותי, תקראי ל'שלום בית"… – ככה הוא היה קורא לי. מבחינתי זה באמת חלק מהייעוד שלי, לעשות שלום בית. לא במובן של להקשיב למריבות, אלא של לעשות הרגשה טובה ולשחרר את הבעל".
הכינוי הזה היה בשביל דוד השראה לבניית מוצר ייחודי של מנוי קבוע על שיפוצים בשם 'שלום בית'. "לפני שהתחלתי עם הרעיון של המנוי, עשיתי סקר שוק. יצאתי לשאול גברים האם יש להם תקלות בבית, וכל הגברים אמרו לי: 'מה פתאום, אין לנו שום תקלות בבית, הכול בסדר. המנוי הזה אולי מתאים לכל מיני עשירים, לא לנו…'. במקביל התחלתי לשאול נשים, חברות של אשתי: 'אפשר לשאול אתכן כמה תקלות יש לכן בבית?', וכולן ענו: 'בטח, בלי סוף! כל הזמן'. הגברים אמרו לי 'מי ירצה לקחת שירות כזה?', והנשים שאלו אותי 'איך זה ישתלם לך?' זה היה בשבילי ממש מפתיע. לא הבנתי איך יכול להיות שהם חיים באותו בית…
"כשניסיתי לחקור יותר לעומק, גיליתי נקודה מעניינת. הבנתי שלבעל יש סוג של שמיעה סלקטיבית, הוא לא רוצה לשמוע. האישה כל הזמן אומרת לו 'תתלה לי מדף', אבל 'אין לו את זה', הוא לא יודע לתלות מדף, לתקן מייבש כביסה או לפתוח סתימה. מבחינתו זה כאילו אזור מת, כי בפנים זה פוגע בגבריות שלו שהוא לא יודע לתת את המענה הזה, והאישה מצידה מאוד ממורמרת על כך שהדברים פשוט לא קורים.
"כשקראתי למנוי הזה 'שלום בית', בעצם רציתי להגיד לבעל: 'זה בסדר שאין לך ידיים טובות. יש לך המון דברים טובים וכישרונות אחרים, ואתה יכול לשלם כמה שקלים בחודש למישהו אחר שיבוא ויעשה בשבילך את העבודה'. ברגע שאותו בעל שחרר את הנקודה הזאת, הרגשתי שנהיה ביניהם רוגע, וזה ממש שחרר משהו בבית. בסוף זה באמת מה שמעניין אותי – ההרגשה והאווירה שאני יוצר, יותר מאשר התיקון עצמו".
"בתחילת דרכי העסקית הייתי מוציא מסעות לאומן, בליווי אמנים", מבקש נפתלי לסיים את הראיון בסיפור מחזק על מידת הבטחון. "באחת הפעמים שתכננתי נסיעה כזו, עשיתי מאמץ גדול אבל לא מצאתי אף אמן שרצה להצטרף. הבנתי שאני לא עומד להוציא את הנסיעה הבאה, שבאותה שעה המשמעות הייתה לא להמשיך את העסק. בתחושת כישלון צורב התחלתי לעבוד במשרד שיווק כדי להתפרנס, ומבחינתי זו הייתה תקופת שפל גדולה.
"הטיסה שעבדתי עליה תוכננה לצאת לדרכה בראש חודש אדר", הוא נזכר. "באופן בלתי מתוכנן שהפתיע את כולנו, באזור תחילת שבט של אותה שנה התחילה הקורונה, ובראש חודש אדר השמים נסגרו ולא היה ניתן יותר לטוס. הבנתי בבת אחת שהקב"ה הציל אותי בכך שלא מצאתי אמן אורח, ולא ארגנתי טיסה לעשרות אנשים עם התחייבויות כספיות. בעיניי, זו הגישה שאנחנו צריכים לפתח לאורך כל המסע שלנו בעסק", הוא מסביר את המסקנה שלו מהאירוע. "כל כישלון זה מינוף, כל נפילה זו למידה, כל לקוח שלא סוגר איתך מכשיר את השטח ללקוח הטוב הבא. הגישה החיובית הזו", הוא מוסיף, "להגיד שכל מה שעושה ה' זה לטובה, זו גישה קריטית להצלחה בעסק".
