ג'ואנה נאמן גדלה בצרפת, בעיר קטנה ליד פריז. לכאורה לא היה חסר לה דבר, אבל בפנים היא הרגישה שהיא לא במקום שלה. "הייתה שם קהילה יהודית די קטנה", היא נזכרת. "בימי ראשון הייתי הולכת ל'תלמוד תורה' בשעות הבוקר, אבל בשאר השבוע למדתי בבית ספר נוצרי, כי בתי הספר הציבוריים היו מלאים בערבים, ובית ספר יהודי לא היה באזור".
את האווירה והשיח ששררו בבית הספר, ג'ואנה מגדירה כ'אנטישמיות שקטה'. "יום אחד, כשהייתי בערך בת שבע, היה בכיתה שיעור על דתות, והמורה שאלה מי יהודי, מי ערבי ומי נוצרי. היו שם שלושה מוסלמים, ואני הייתי היהודייה היחידה. אחרי השיעור שלושת המוסלמים באו וצעקו לי: "את יהודייה", והתחילו להרביץ לי. כמה שנים לאחר מכן, למדנו בשיעור היסטוריה על מלחמת העולם השניה, ובסוף השיעור אחת הבנות באה ואמרה לי: "היטלר היה הורג אותך, ואותי לא".
למרות גילויי האנטישמיות, ג'ואנה הרגישה שבסך הכל יש לה חיים טובים, מה שלא מנע ממנה לכסוף לעלות לארץ ישראל. "ההורים שלי עשו הכל כדי שיהיה לנו ממש טוב", היא מספרת בהערכה, "אבל תמיד הרגשתי שונה ולא שייכת, ורציתי לעלות לארץ". לפני כמה שנים אמא שלי מצאה מחברת שלי מגיל עשר, עם רשימת שאלות שאחת מהן הייתה: "מה החלום שלך?", התשובה שלי לשאלה הזו הייתה כמובן "לגור בארץ ישראל". לכבוד בת המצווה שלי ההורים שלי הציעו לי לבחור יעד לחופשה. הבחירה הייתה לי קלה", היא אומרת בחיוך, "וזו הייתה הפעם הראשונה שבאתי לארץ, והרגשתי עוצמה גדולה וחיבור מאוד חזק".
הניסיון לעבור לשלב המעשי של עלייה לארץ בפועל, התחיל אצלה כבר בגיל התיכון, אבל היא נעתרה לבקשת הוריה לדחות את הרעיון. "כשסיימתי את התיכון והתחלתי שוב לתכנן את העלייה המיוחלת הם המליצו לי קודם כל לעשות תואר אקדמי, הקשבתי לעצתם ולמדתי ריפוי בעיסוק, ומייד אחר כך עליתי".
כשהגיעה לארץ, נזכרה ג'ואנה בבני משפחה רחוקים המתגוררים במושב אמירים בגליל, וביקשה להתארח אצלם. בהשגחה פרטית, באותה תקופה בני המשפחה השכירו יחידת דיור לבחור מישיבת הר המור בשם הלל נאמן. "מצד אחד, שנינו לא היינו כאלה שמתאים להם להכיר לבד, ומצד שני, כל אחד מאתנו, אם היו מציעים לו את השני בשידוך, כנראה היה מסרב. אני בקושי דיברתי אז עברית", היא ממחישה את הפער, "אבל הקב"ה רצה, ונוצר הקשר". לאחר התקופה שבילתה באמירים, ג'ואנה הגיעה למכון אורה בירושלים, יחד עם קבוצה של עולות מצרפת. "הייתי שם שנה אחת, שבמהלכה התחתנתי עם הלל. מאוד התחברתי לתורה של ושל חבריו ולרעיון של החיבור לכלל ישראל, ואני חושבת שמצאתי את הדרך הנכונה לי ואת תחושת ההשתייכות שחיפשתי", היא אומרת בסיפוק.
אין סיכוי שאני לא חלק מזה
יונתן אזולאי עלה ארצה מברזיל לפני כשלוש שנים, ובפסח האחרון התארס עם בחירת ליבו ספיר. "אני כרגע גר ברעננה", הוא מספר, "עיר שיש בה קהילה ברזילאית מרתקת. גדלתי בעיר ריו דה ז'נרו, בבית דתי שהתחזק במשך השנים, ובגיל 14 הלכתי ללמוד בישיבה בעיר סאו פאולו, כי בריו הקהילה היהודית לא כל כך גדולה. יש אמנם כמה בתי כנסיות, אבל הרוב נלחמים כדי להשיג מניין. בסאו פאולו הרבה יותר קל להיות יהודי", הוא מסביר את ההבדל. "יש קהילות גדולות, הרבה מסעדות כשרות, ולכאורה אפשר להרגיש שיש הכל והחיים טובים. עד לא מזמן גם כמעט לא הייתה אנטישמיות בברזיל, אבל בשנים האחרונות אפשר לשמוע יותר קולות כאלו".
"כבר כשהייתי בתיכון", הוא משחזר, "היו רבנים שדיברו אתנו על ארץ ישראל. ראש הישיבה שלנו היה מאוד קשור לארץ, ובזכותו, וגם בזכות תנועת 'בני עקיבא', התעורר בי רצון גדול לעלות לארץ, או לפחות ללמוד פה כמה שנים. לא רציתי ללכת לבד אז בינתיים הלכתי לישיבה גבוהה בסאו פאולו וחיכיתי שעוד חברים יצטרפו לחלום שלי. בישיבה הגבוהה הרבנים לא עודדו את התלמידים ללמוד בארץ, לפחות כך אני הרגשתי. כשסיפרתי לרב שלי שאני רוצה לטוס לישראל כדי ללמוד בישיבה, הוא אמר לי שכדאי לי לחכות כדי להיות מוכן יותר. הוא הסביר שבארץ ישראל יש המון יהודים שלא כולם מחזיקים באותם ערכים, ויש סיכוי שאאבד את עצמי שם".
למרות אזהרותיו של הרב, יונתן החליט לעלות והגיע היישר לישיבת הר המור. "למדתי שם במשך כמעט שנתיים, עד שהתחילה הקורונה והמצב נהיה קשה. הישיבה הייתה סגורה, ולא היה לי מקום להיות בו. תחושת אי הוודאות הייתה גדולה, וחזרתי לברזיל".
למרות שנאלץ לחזור לנכר, יונתן הבטיח לעצמו שזו קפיצה קטנה, רק לארבעה חודשים. "בסופו של דבר, נשארתי בברזיל למשך שנתיים. במשך שנה הייתי כמעט רק בבית, לא התחלתי תואר או לימודים כל שהם, כי לא רציתי לבנות שום דבר שיכול היה לגרום לי להישאר שם, אפילו כרטיס סים לטלפון לא היה לי…", הוא אומר לשם ההמחשה. "בשנה השנייה חזרתי לתיכון בסאו פאולו כמדריך ומורה; מאוד נהניתי שם, והחברים שלי לא האמינו שאחזור שוב לארץ. בסופו של דבר החלטתי לעלות לבד, וזה לא היה דבר פשוט. יש לי קשר ממש טוב עם הוריי, ולהיות רחוק מהבית זה לא קל. אבל הרצון להיות חלק מעם ישראל בארצו, לא חדל מלפעום בליבי. הייתה לי הרגשה פנימית שזהו רצון ה', ואי אפשר שלא לרצות להיות חלק מההיסטוריה היהודית מימי התנ"ך ועד היום".
מרדכי וולפסון נולד בקנדה, והוא כבר חמש שנים בארץ. "בעיר טורונטו, שבה עברו עלי רוב שנות הילדות, יש קהילה יהודית גדולה וחזקה, וחייתי חיים מאוד נוחים גם מבחינה דתית. הייתי משתתף באופן קבוע בפעילות של בני עקיבא, ושם מאוד עודדו עלייה לארץ והתגייסות לצה"ל. במחנות הקיץ תמיד היו מגיעים שליחים מהארץ, והם מאוד השפיעו עלינו וגרמו לי באופן אישי להבין את הערך הגדול של חיים בארץ ישראל". אנטישמיות, אגב, לא הייתה אחד מהגורמים שהניעו אותו. "כשהייתי בקנדה לא חוויתי אנטישמיות, אבל עכשיו המצב כבר משתנה. לאחרונה היה ירי על בית הכנסת שתמיד התפללתי בו, ב"ה ללא נפגעים. אפשר לראות היום יותר דגלי פלסטין, הפגנות ואלימות. לפני כשנה הייתה הפגנה של מהגרים מוסלמים ותושבים פרו־פלסטינים מחוץ לבית הכנסת שלנו, שכעסו על המתפללים על שתלו מגן דוד גדול בחזית בית הכנסת ועל כך שהם מזדהים עם מדינת ישראל".
למרות שמרדכי למד על ארץ ישראל והבין את ערכה, הוא הרגיש שכל עוד הוא לא חווה את הדברים על בשרו, משהו עדיין חסר לו. "כשסיימתי כיתה י' הגעתי למחנה קיץ בארץ, ובמשך חמישה שבועות טיילנו מהצפון ועד אילת כולל הכותל. זו הייתה הפעם הראשונה שלי בארץ, ופתאום ראיתי חיילים, נחשפתי לכל ההיסטוריה שהתרחשה כאן ואמרתי לעצמי: "אין סיכוי שאני לא מצטרף". במשך שנים רבות יהודים ייחלו להגיע לכאן, ורבים מאוד לא הצליחו", הוא אומר בהתרגשות, "אנשים נהרגו בשביל זה. אמרתי לעצמי שיש כאן הזדמנות ברורה שאני חייב לנצל. כשחזרתי הביתה מהמסע כבר היה לי ברור שאני רוצה ללמוד בישיבה בארץ ישראל. אגב, זה מאוד מקובל בציבור הדתי בחו"ל להגיע לשנת ישיבה בארץ, אבל אני החלטתי שאני אלך למקום שאוכל גם להתגייס דרכו". כשנחת בארץ, מרדכי הבין שהוא כאן בשביל להישאר. "בקנדה לפעמים הרגשתי שאני לא קשור, ואילו ברגע שנחתתי בארץ הבנתי שיש לנו כאן היסטוריה ויש לנו עתיד, ואני רוצה להיות חלק מזה".
מה תבחר, משפחה או ארץ?
תהילה, אשתו של מרדכי, מצטרפת לשיחה ומספרת שגדלה בעיר קטנה בניו יורק, ונהנתה מחיים שלווים בקהילה חזקה וציונית, "אבל בלי קטע של עלייה". למרות האווירה הכללית, היא תמיד רצתה לעלות לארץ. "ההורים שלי גידלו אותי עם המבט למזרח, עם אהבה לארץ שממש אי אפשר להסביר במילים, אבל בכל זאת הרעיון של עלייה היה לי קשה לעיכול. כל העניין של מלחמה ואזעקות, למשל, הפחיד אותי מאוד. אחרי התיכון הגעתי לשנת מדרשה במדרשת 'נשמת'. מאוד נהניתי ורציתי להישאר, אבל הרגשתי שאני עדיין לא מוכנה, ולכן חזרתי לניו יורק. כשהגעתי לשלב השידוכים זה נהיה מסובך, כי היה קשה מאוד למצוא בחורים שרוצים לעלות לארץ. חשבתי לעצמי: מה יקרה אם אכיר מישהו שימצא חן בעיניי ואז אגלה שהוא לא ממש רוצה לעלות? הייתה כאן שאלה מהותית: מה יותר חשוב – להקים משפחה או לבוא לישראל, וזה לא היה פשוט".
"אחרי השביעי לאוקטובר, הרגשתי את זה אפילו יותר חזק. הייתי באוניברסיטה יהודית־דתית, ושבוע אחרי הטבח ראיתי את החברות שלי יוצאות למסעדות וממשיכות בחיים. לא יכולתי להבין את זה. מצד שני", היא שמה את הזרקור גם על הצד החיובי, "ראיתי גם הרבה אנשים בחו"ל שנתנו מעצמם בצורה יוצאת דופן, שהקדישו את עצמם לעם שלהם מרחוק בלב שלם, אבל אני אישית לא יכולתי להישאר רחוקה, וזה היה היום שממנו הכל השתנה. הרגשתי שאני חייבת לעשות משהו, והקמתי פרויקט קטן שנקרא "בין־אדם": סטודנטים בחו"ל נפגשים בזום פעם בשבוע עם ילדים מפונים בארץ או ילדים שהוריהם במילואים, ולומדים ביחד אנגלית. עבדנו גם עם חיילים פצועים שרצו לספר את הסיפור שלהם באנגלית. מאוד רציתי לתת לחברים שלי בחו"ל לעשות משהו, ולהרגיש אחראים לעם שלהם. כשסיימתי את הלימודים, החלטתי פשוט לבוא. השארתי הכל מאחור ועליתי".
"יש עוד סיפור שמסביר למה עליתי", היא מוסיפה נתון מעניין, "וזה הסיפור עם מרדכי. הכרנו לפני שש שנים, בשבתון מנהיגות של בני עקיבא. התחברנו מאוד סביב אהבת ארץ ישראל, אבל בשלב כלשהו הקשר התנתק. כשפתחתי את הטלפון יום אחרי מתקפת שמחת תורה, מיד כתבתי הודעות לכל מי שהכרתי בארץ. הייתה לי רשימה של חיילים שמידי פעם התעניינתי בשלומם, מרדכי היה ברשימה הזו, ודרך אותן הודעות חזרנו לדבר. כשעליתי לארץ, יצאנו לדייט חמישה ימים אחרי שנחתתי והלך טוב", היא אומרת בחיוך, "ברוך ה'".
"לחיות בארץ ישראל זה קודם כל קשה ברמות", מודה תהילה. "השארתי מאחור את ההורים שלי, חמישה אחים, אחיינים, את כל החברות ואת התרבות שלי. יש לי אח גדול, גיסה ואחיינית במרחק חמש דקות מהבית וזה בהחלט עוזר, אבל חוץ מזה השארתי הכל מאחור. יש עדיין קשר עם המשפחה בחו"ל, אבל זה לא אותו דבר. הם לא מבינים מה זה לרוץ חמש פעמים בלילה למקלט. הם לא מבינים מה זה להיות לבד כשבעלך במילואים. אבל דווקא עם כל הקושי, אני מרגישה בפעם הראשונה בחיים שאני שייכת, שהגעתי הביתה. מבחינה רוחנית אני חושבת שלא הבנתי מה זו אמונה לפני שהגעתי לארץ. הרבה אנשים חושבים שאמונה זה שהקב"ה יעשה מה שאנחנו רוצים, אבל הוא לא כספומט, אלא אני זו שחיה בעולם הזה בשבילו. אני מוצאת את עצמי מדברת איתו כל הזמן ומשתפת אותו בקשיים. יש זמנים שאין לי מישהו אחר לשתף, ואני ממש מרגישה את היד שלו לוקחת את היד שלי בזמנים האלה".
מי ילווה אותי ללידה?!
"בהתחלה הייתה התרגשות גדולה", נזכרת ג'ואנה בתקופה המיוחדת, "ממש כמו חתונה. פתאום הכל כתוב בעברית, ויש יהודים בכל מקום. הייתי ממש באורות". אבל בדיוק כמו בחתונה, אחרי ההתרגשות הגדולה מתחילים לצוף גם הקשיים, ופתאום היא נפגשה עם תופעות שלא ידעה על קיומן קודם לכן. "כשהתחלתי לגלות כמה החברה בישראל מחולקת, ולהיחשף לשנאה שבין החלקים, זו הייתה אכזבה גדולה. כואב לי שיש יהודים שלא משרתים בצבא, שיש יהודים אנטישמים או 'שמאלנים על אקסטרים'. בצרפת אין דבר כזה שמאלן יהודי", היא אומרת בכאב מהול בתמיהה. "בחוץ לארץ, כשיהודי רואה יהודי אחר הוא מנשק לו את הרגליים ומתרגש: "מה, אתה יהודי? גם אני! איזה יופי". פה אני לפעמים צריכה להזכיר לעצמי שהאנשים סביבי הם יהודים, וזה מבאס אותי. אני רוצה לחיות את זה, ולהרגיש בכל העוצמה את הזכות לחיות בארץ ישראל".
האתגר הבא הגיע כשהיא ניסתה להשתלב בשוק העבודה, ומרכזי התעסוקה לא הכירו בתואר תוצרת צרפת. בניסיון למצוא פתרון, היא עברה בין אוניברסיטאות ומכללות כשהיא מצוידת בכל התעודות שלה. "הסברתי לכולם איזה לימודים עשירים למדתי, התחננתי שיתנו לי להיכנס למסלול מקוצר, אבל אף אחד לא הסכים. אחרי דרך ארוכה הגעתי לאוניברסיטת אריאל שהסכימה להכיר בתואר שלי כתואר ראשון בתחום הבריאות, ואפשרה לי לעשות תואר שני במנהל מערכות בריאות. זו הייתה הדלת היחידה שנפתחה לי. בשיעורים הראשונים בכיתי, לא הבנתי כלום. היו גם שיעורים באנגלית, שבהם הייתי צריכה לתרגם את החומר לצרפתית בראש ואז לתרגם שוב לעברית כדי לגשת למבחן. היה ממש ממש קשה בהתחלה, אבל ב"ה עשיתי את זה".
עם פרוץ מלחמת התקומה, כמו רבים אחרים גם הלל גויס למילואים. אלא שבנוסף לאתגרים שכל אשת מילואים מתמודדת אתם, כאן נוסף נתון משמעותי של חוסר במשפחה קרובה. "כל המשפחה שלי בצרפת, ולא היה לי מי שיהיה איתי. מבחינתי הקושי היה פחות קשור לחוסר בעזרה טכנית, ויותר לתחושה הנפשית. חסרה לי הידיעה הפשוטה שהמשפחה שלי קרובה, ויש לי איפה 'להיזרק' בשבת עם הילדים. לפני כשנה וחצי", היא מוסיפה עוד קומה להתמודדות, "היה סבב מילואים ארוך לכל אורך הקיץ, בזמן שהייתי בהיריון מתקדם. שלושה שבועות אחרי שבעלי חזר הביתה, הגדוד נקרא שוב בצו 8 להצטרף ללחימה בלבנון. הייתי כבר בחודש התשיעי ונכנסתי לפאניקה. ההורים שלי בצרפת, יש לי שלושה ילדים בבית – מה אעשה? אלך ללדת עם הילדים שלי?!… בסוף ברוך ה' ההורים שלי הצליחו למצוא טיסה ולהגיע, אבל היה הרבה מתח עד שזה קרה".
למרות הקשיים, ג'ואנה עדיין מרגישה שהיא במקום הנכון. "אני מרגישה שהתחברתי לשורשים שלי ועכשיו אני יכולה לפרוח ולהיות אני, והנשמה שלי יכולה להיות רגועה. אני חושבת שהתחושות האלה של חיבור למהות זה משהו שיכול להיות רק פה. כשחייתי בצרפת, למרות שנולדתי שם, לא הרגשתי חיבור לשום דבר חוץ מלמשפחה שלי, וכשהגעתי לארץ הרגשתי שאני חוזרת אליה וחוזרת לעצמי. כאן בארץ יש קדושה", היא מסכמת את העניין, "ושם פשוט אין".
ג'ואנה והלל גרים עם ארבעת ילדיהם בפרדס חנה, ומתכוננים לעבור בקיץ ליישוב איתמר שבשומרון. "מבחינתי, הרצון לחיות ולגדל את הילדים שלי כיהודים גאים שמחוברים לארץ אבותיהם, היא אחת הסיבות המשמעותיות למעבר", היא משתפת.
למה לזרוק עלי ברז?
"לחיות בארץ זה אמנם לא דבר קל", מסכים יונתן עם שותפיו לראיון, "אבל זה נותן תחושת בית ושייכות. לקח לי זמן להתרגל שוב לאוכל", הוא מפרט את הקשיים, "שבהתחלה לא היה עושה לי טוב בבטן, וגם למצוא דירה לא הייתה משימה קלה". כיום הוא כבר מדבר עברית באופן שוטף למרות הוותק הקצר יחסית בארץ, אבל ההתחלה הייתה מאתגרת וזימנה גם סיטואציות משעשעות. "הייתי מתבלבל בין המילים 'מתקלח' ל'מתגלח', 'לגהץ' ו'לגייס', ופעם אחת, במקום להשתמש בביטוי 'דפקת לי ברז', אמרתי למישהו 'זרקת עלי ברז'. בנוסף לזה, כבר בימים הראשונים נתקלתי בהמון בירוקרטיה, וזה פחות כיף", הוא אומר בלשון המעטה. "כשהלכתי למשל למשרד הפנים להוציא תעודת זהות, הבאתי איתי את כל המסמכים הנדרשים. הפקידה לקחה את המסמך החתום על ידי רב מברזיל שמאשר שאני יהודי, ראתה את התאריך ואמרה: "זה לא בתוקף. כתוב כאן 2019, אנחנו ב־2023". עניתי לה: "מה זאת אומרת? בשנים שחלפו הפסקתי להיות יהודי?!". באותו רגע הבנתי איך מגיבים לישראלים – שואלים שאלות בחזרה…".
"בתקופה הראשונה אחרי העלייה אמרתי לעצמי שאני לא רוצה לצאת לדייטים עם בנות ישראליות", הוא מוסיף, "לא הצלחתי להתחבר לתרבות". אבל למרות הצהרותיו, כשפגש את ספיר היא הצליחה לנפץ לו כמה תבניות. "היא נתנה לי הרגשה של בית ורוגע, המשפחה שלה קיבלה אותי כחלק מהמשפחה והיום אני מרגיש חלק מהחברה הישראלית בצורה הרבה יותר חזקה, וכשאעמוד מתחת לחופה ואבנה את ביתי, ארגיש שהעלייה שלי הושלמה. אני חושב שכאן בארץ הבנתי מה זה להיות חלק מעם ישראל. מצאתי את הזהות שלי, ובניגוד למה שאמרו לי בברזיל, שאני יכול לאבד את עצמי כאן, אני מרגיש שמצאתי את עצמי, ושזה הבית של כל יהודי".
"לא הבנתי את זה מספיק כשעליתי", אומר מרדכי, "אבל לגור בישראל זה משהו שונה לגמרי ממה שהכרתי. עליתי בלי שום הבנה בעברית, ואני עדיין מתקשה עם התרבות", הוא משתף בכנות, "ששונה מאוד מהתרבות בקנדה, אבל לאט לאט אני מתרגל. שירתתי בעזה במשך למעלה משנה, בתור חייל בודד", הוא פותח צוהר לעולם נוסף. "אמא שלי ביקרה אותי פעמיים במשך כל השירות שלי, ואבא שלי פעם אחת. כשאתה חוזר הביתה בתור חייל בודד אתה לא באמת חוזר הביתה, אלא לדירת שותפים עם עוד כמה חברים", הוא מסביר את הקושי. "ביציאה הראשונה שלנו מעזה אחרי שבעים וחמישה ימים, כולם התרגשו לפגוש את המשפחה שלהם, אבל המשפחה שלי לא הגיעה. אפילו לבר מצווה של האחים שלי הגעתי בקושי רב, כי הייתי צריך גם אישור לצאת תוך כדי מלחמה וגם להצליח לתפוס טיסה. ברוך ה' התחתנתי לפני שמונה חודשים, ויש לנו פה עוד אח של אשתי ועוד אח שלי, אבל עדיין התמיכה המשפחתית מאוד חסרה".
למרות הקושי, מרדכי מרגיש שהוא חלק ממשהו הרבה יותר גדול, וזה מה שנותן לו את הכוח. "בכל מסע שיצאתי אליו ובכל כניסה לעזה חשבתי לעצמי שכל האנשים שנלחמו להיות בנקודה ההיסטורית הזו עומדים מאחוריי ודוחפים אותי, או עומדים לפניי ומושכים אותי. המחשבה הזו מאוד חיזקה אותי. אחרי 30 קילומטר עם 50 קילו משקל על הגב, פשוט רציתי ליפול, אבל הרגשתי שיש משהו הרבה יותר גדול ממני שמחזיק אותי ושאני חלק ממנו".
"אני חווה היום את החיים שלי כהרבה יותר משמעותיים מהאופן שבו חוויתי אותם בחו"ל", הוא מוסיף עוד נקודה משמעותית מבחינתו. "הבנתי שלהיות יהודי זה לא רק התפילה, התורה והמצוות שאני מקיים, זה גם כל מה שאנחנו עושים ביחד. האחריות שלי כיהודי היא הרבה יותר גדולה מאחריות על המשפחה או אפילו על השכונה שלי, יש לי אחריות על כל המדינה! כי אם, למשל, לא קראו לי למילואים, כנראה מישהו אחר הולך במקומי, וגם אם אני לא מכיר אותו אישית ואף פעם לא פגשתי אותו, יש כאן אחריות משותפת. המדינה סומכת על כל אחד מאתנו, ולכן כולנו חייבים להיות קשורים לסיפור הגדול הזה, להתגייס ולהצטרף, כי כולנו כאן אחד בשביל השני".
"אם הייתי צריך לבחור מחדש, הייתי בוחר בכל התהליך שוב, כולל הבחירה לקחת חלק במלחמה בתור חייל בודד. זו הזכות הכי גדולה שזכיתי לה אי פעם. ומה שהכי חשוב מבחינתי", הוא מדגיש, "זה שאנחנו עושים את כל זה בשביל הילדים שלנו. הם כבר לא יצטרכו להחליט אם לעזוב את המשפחה, ללמוד שפה חדשה ותרבות חדשה. הם כבר ייוולדו לתוך התרבות והשפה, יתגייסו לצבא בטבעיות, וייכנסו לעם ישראל הרבה יותר בקלות".
(נשות) החיילים הבודדים
"בערך שבוע אחרי שהתארסנו", מוסיפה תהילה ומשמיעה את הקול של נשות החיילים הבודדים, "מרדכי קיבל צו מילואים. ככה התחלתי את החיים שלי כאשת מילואים, עוד לפני החתונה. לא הספקתי להתרגל לרעיון שאני מאורסת, והוא כבר היה רחוק".
"השבת הכי קשה בחיים שלי", היא משתפת, "הייתה בזמן מלחמת 'עם כלביא'. מרדכי היה איתי כל השבוע, וברגע אחד נאלץ לחזור ליחידה. הלכתי לאחי הגדול כי בדירה שלי אין מקלט. הקירות רעדו מהבומים וזה היה מפחיד, אבל הפחד הכי גדול לא היה מהרקטות, אלא עליו: איפה הוא. אם הוא בסדר. אם הוא חי. לא יכולתי לגעת בטלפון, שמעתי רדיו של מישהו אחר שמכריז שמות של נפגעים וחיילים שנהרגו, ורק התפללתי לא לשמוע את השם שלו. זה היה שובר לב, אבל גם בתוך הרגע הזה הרגשתי שאני במקום הנכון. שזה בדיוק המקום שבו אני צריכה להיות".
"כמה שבועות אחר כך התחתנו בניו יורק. ארגנו חתונה בתוך שבועיים, כי מרדכי היה עדיין במילואים והיה צריך לקבל אישור לצאת, ואז למצוא טיסה. החתונה הייתה יפה ושמחה", היא אומרת בהודיה. "כנראה בחודשים הקרובים מרדכי יחזור למילואים בצפון, וזה קשה אבל זה שווה. זה הדבר הנכון, הטוב והאמיתי, ואני גאה להיות חלק מעם ישראל, במדינת ישראל, על פי תורת ישראל".
