שביעי של פסח – סעודת משיח
לחיים לחיים. הבעל שם טוב גילה את הענין של סעודת משיח והרבי הרש"ב (רבי שלום-דובער) מליובאוויטש תקן שישתו בה ארבע כוסות יין. הרבי אומר שבשתיית ארבע הכוסות של סעודת משיח צריכים כוונה, ואם לא כוונו יש ספק אם יצאו, ואז יצטרכו שוב לשתות את ארבע הכוסות…
האכילה בסעודת משיח היא המצה, עליה קובעים את הסעודה, והשתיה היא שתית ארבע הכוסות – אוכלים משיח ושותים משיח, "אכלו רֵעִים שתו ושכרו דודים". בלוח "היום יום" כתוב לגבי "מה נשתנה" כי אכילה הינה תענוג – 'אכילת משיח' היינו אכילת ההנאה של משיח ו'שתיית משיח' היינו השתיה של שמחת המשיח, "אין שמחה אלא ביין".
להפנים את האמונה
מי שאוכל ושותה בשלמות את המשיח נעשה בעצמו משיח (ובפרט מי שדואג שכולם, האנשים והנשים, יהדרו בסעודת משיח ובשתיית ארבע הכוסות שבה). מה פירוש לאכול משיח ולשתות משיח? אכילה ושתיה הן הפנמה. המצה בכלל היא "מיכלא דמהימנותא", מאכל האמונה. אמונה יכולה להשאר ב'מקיף', בלי להשפיע על המעשים, כמו שכתוב "גנבא אפום מחתרתא רחמנא קריא". הגנב מאמין בה', הוא מתפלל אליו, אבל הוא בכל זאת גונב ותוך כדי זה מתפלל – האמונה לא נוגעת לו למעשה. כשאוכלים אמונה, באכילת המצה בליל הסדר, מפנימים אותה והופכים אותה למחייבת ומשפיעה על המעשים. אבל האכילה בשביעי של פסח היא משהו אחר, זו כבר לא מצה של חובה אלא מצה של רשות. משביעי של פסח למדו חז"ל שהמצה בכל החג היא רשות, חוץ מבלילה הראשון, אבל בחסידות עושים 'עסק' מזה שהלימוד הוא דווקא משביעי של פסח, ודווקא בו מתגלה הענין הגבוה של "רשות" שלמעלה מ"חובה". כשהאכילה של ה"מיכלא דמהימנותא" היא חובה, האמונה מפסיקה 'לרחף' מרחוק והיא משפיעה על המעשים באופן מחייב. אבל כשאנחנו אוכלים מצה אכילת רשות האמונה לא רק משפיעה ומחייבת, אלא היא חודרת ממש לתוך המעשים והופכת למהות שלהם.
האמונה בה' שחודרת לתוך המציאות של האדם באופן כזה, שכל המעשים שלו הם ממש ביטוי של אמונה, היא בעצם האמונה במשיח. להאמין במשיח זה להאמין שמלכות ה' תופיע בשלמות במציאות, החל מהמלכות של המשיח בעצמו. האמונה במלך המשיח אומרת שגם הפוליטיקה, המלכות וההנהגה של המציאות, הן גילוי אלוקות. מי שזוכה שהאמונה תחדור לגמרי לתוך המצוות שלו, שכל המעשים שלו הם מעשים של אמונה, פועל באופן מודע בכל הדברים "להביא לימות המשיח".
בתניא כתוב שעיקר הכוונה של הבינוני הוא לפני המעשה – לאו דווקא תוך כדי המעשה – ולכן נכוון כבר, מראש, שכל הסעודה והכוסות יהיו בבחינת 'אכילת משיח' ו'שתית משיח'. לחיים לחיים.
ארבע כוסות של משיח
אחרי הכוונה הכללית, נסביר עכשיו באופן פרטי כוונה של משיח בכל אחת מארבע הכוסות וכוונה של משיח באכילת מצה. במלה משיח יש ארבע אותיות, ולכן הכי מתאים לכוון כל אחת מארבע הכוסות לאחת מארבע האותיות: הכוס הראשונה – מ; הכוס השניה – ש; הכוס השלישית – י; הכוס הרביעית – ח. מה זה אומר?
בספר יצירה כתוב שהאותיות מ ו-ש הן האותיות של יסוד המים ויסוד האש. וכך, הכוס הראשונה היא בסוד של מים. כדי להפנים את הענין של המשיח צריך קודם כל לשטוף טוב את כל מה שעלול להפריע, את כל הדברים הלא-רצויים שיש בנפש. יש לנו כל כך הרבה עכבות גלותיות בתוך הנפש, כל מיני משיכות ותאוות והנחות יסוד שמפריעות לנו להתקדם לימות המשיח. לכן, בכוס הראשונה אנחנו שוטפים מהנפש את כל המניעות וההתנגדויות הפנימיות שיש לנו למשיח, ועושים את עצמנו כלי נקי ומוכן לגילוי החדש. לחיים!
כעת מגיעים לכוס השניה, שכנגד ה-ש של משיח. אחרי ששטפנו מעצמנו את כל מה שמפריע, צריך להצית אש – להבעיר ולהלהיט את הלב בענין של משיח. החבור של האש והמים הוא "נס בתוך נס". למים יש טבע קריר וזורם ואילו האש רותחת ועולה למעלה. מי שיש לו גם מים של משיח וגם אש של משיח מסוגל לנתב את ההתלהבות שיש בפנימיות הלב שלו לפעולות משיחיות ש'זורמות' במציאות ומחוללות בה שינוי בלי שההתרגשות תפגע בתפקוד שלו. יותר מזה, אחרי שהמים שטפו את כל ההתנגדויות וההפרעות האמונה במשיח הופכת למשהו טבעי וזורם – ברור שהעולם הולך אל התכלית שלו, והמשיח הוא הדבר הכי צפוי בעולם. את האש ההתלהבות מדליקים רק כדי לזרז את התהליך בשיא המרץ. לחיים לחיים, לכוס השניה של משיח.
אחרי שתי הכוסות הללו, הכוס השוטפת את הנפש והכוס המבעירה את נקודת פנימיות הלב, באה הכוס השלישית, המכוונת כנגד ה-י של משיח. האות י רומזת ל-יין שבתוך הכוס. שתי הכוסות הראשונות מכשירות את האדם לגילוי של המשיח ומעוררות אותו לחפוץ בו בהתלהבות יוקדת ('קאך זיך' בעניני משיח), ואז מגיע הזמן 'לשתות' את היין בעצמו – להבין איך העולם יראה בימות המשיח, להרגיש את החידוש של הגאולה ולשמוח בשמחה של המשיח. לחיים!
אחרי שתית היין שבכוס, הכוונה של הכוס השלישית, יכול להתקיים "נכנס יין יצא סוד" – הסוד של המלך המשיח יכול להתגלות גם מהלב החוצה. התגלות סודו של המשיח בחוץ, ללא כל מעכב ומפריע, היא החרות המקווה (חרות = חכמה בינה דעת) – ה-ח של הכוס הרביעית, החותמת את "זמן חרותנו" – בה נשלמת המלה משיח. לחיים לחיים, כעת שותים את הכוס הרביעית של משיח.
כוונת משיח במצה
הכוונה של המשיח צריכה להתפשט מארבע הכוסות גם אל המצה שאוכלים. אחד הפסוקים של משיח, שגם מובא במאמרי חסידות לאחרון של פסח, הוא "עלה הפֹרץ לפניהם". סופי התיבות של "עלה הפֹרץ לפניהם" הם אותיות מצה למפרע. כדאי לאכול עוד מצה בכוונה הזו.
הפסוק השלם כולל שלשה ביטויים – "עלה הפֹרץ לפניהם… ויעבֹר מלכם לפניהם והוי' בראשם". ברור שהתיאור שהכי קולע למלך המשיח הוא "ויעבֹר מלכם לפניהם", אבל במאמרי חסידות מובא בפשטות ש"הפֹרץ" הוא מלך המשיח, שבא מצאצאי פרץ – "מה פרצת עליך פרץ", "ואלה תולדות פרץ [תולדות מלא דמלא]… ועֹבד הוליד את ישי וישי הוליד את דוד" שממנו מלכא משיחא שנקרא הפורץ. לכן מתאים להסביר את כל שלשת הביטויים בפסוק כמתארים שלש בחינות במלך המשיח:
המדרגה הראשונה של המשיח היא "עלה הפֹרץ לפניהם". בפשט, אם רוצים להסביר גם את "עלה הפֹרץ לפניהם" וגם את "ויעבֹר מלכם לפניהם" על משיח, מתאים לומר ש"הפֹרץ" היא המדרגה של המשיח עוד לפני שהוא מלך בפועל. המשיח הוא פורץ, כדי להביא משיח צריך לפרוץ, ומי שהכי פורץ נעשה מלך המשיח. אצל כל יהודי יש ניצוץ משיח שמתגלה בכח הפריצה שלו, בכח לצאת מכל המסגרות של הגלות, ומי שהכח הזה מתגלה אצלו בצורה הכי גדולה (ומתוקנת – "אורות דתהו בכלים דתיקון") עולה מתוך השאר – "עלה מן הארץ" – ומתגלה כמשיח, "הפֹרץ" ב-ה הידיעה.
מה זה לפרוץ? צריך להיות פורץ במחשבה, בדיבור ובמעשה. כדי להביא משיח צריכים לחשוב מחשבות פורצות, לדבר דיבורים פורצים ולעשות מעשים פורצים. הפריצה מתחילה מהמחשבה – לחשוב מחשבות פורצות. יש היום ביטוי 'לחשוב מחוץ לקופסא' – צריכים מחשבות שפורצות מחוץ לדפוסי החשיבה הרגילים. החשיבה צריכה לצאת מכל המיצרים וההגבלות, גם מה שהוא בגדר "מצרים דקדושה".
הרבי מסביר שכתוב "למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים" – "יום צאתך" בלשון יחיד הוא היום בו יוצאים מהמצרים דקליפה, שצריכים לצאת מהם בבת אחת, ביום אחד. אבל יש "כימי צאתך מארץ מצרים" לשון רבים – צריכים כל יום לצאת שוב ממצרים, מעוד מדרגה של מצרים דקדושה. כל יום יוצאים שוב ממצרים, עד שמגיעים ל"ירדן ירחו", למשיח שכתוב עליו שהוא "מורח ודאין". יש דפוסי חשיבה של קדושה, צריכים לחשוב מחוץ לקופסא של רוב ה'דוסים', מחוץ לקופסא של רוב החב"דניקים – לא משנה מי, צריכים לפרוץ מהקופסא.
מתוך המחשבות הפורצות צריכים לפרוץ גם בדבור ובמעשה – לומר בפה מלא דיבורים חדשים ונועזים, פורצים, ולעשות מעשים שמקדמים אותנו לגאולה. כדי להביא משיח צריך לפרוץ, ולכן מתאים לשיר בסעודת משיח, חוץ מכל סדר הניגונים של האדמו"רים, גם "ופרצת" (במיוחד בשנה זו, תשעו בגימטריא ופרצת).
המדרגה הבאה של המשיח היא "ויעבֹר מלכם לפניהם". המשיח הוא "מלך רב", הוא גם רב וגם מלך, והוא מלמד "תורה חדשה". הייתי יכול לחשוב שהתורה החדשה של המשיח היא דווקא מבחינת ה"רב" שבו, אך הרבי מסביר שה"תורה חדשה מאתי תצא" היא דווקא מבחינת ה"מלך" שבמשיח. אם המשיח אומר תורה בתור "רב", יכולים להיות לו ההסברים הכי נפלאים לתורה של כל הדורות, הוא יכול להגיד דרשות נפלאות, אך כתוב ש"תורה של עולם הזה הבל היא בפני תורתו של משיח" וגילוי "תורה חדשה" באמת בא דווקא מבחינת המלך שבו. כל התורה של העולם הזה היא בבחינת שמיעה – מדברים ומסבירים משהו שלא רואים במציאות, אבל התורה של המשיח היא תורה של ראיה. המשיח מראה את ה' בתוך המציאות. המשיח הוא מלך, וה'דרשות' שלו מנהיגות את המציאות בפועל. כשהתורה מתממשת בפועל, עם כל החלקים שלה, פתאום רואים את התורה השלמה בעולם.
אחרי שני הביטויים של "לפניהם" יש ביטוי של "בראשם" – על דרך "שמחת עולם על ראשם" שנאמר במשיח, משיח הוא מאד שמח ומשמח, ובסעודת משיח צריך להיות מאד שמח. בפשט "והוי' בראשם" מדבר על ה' בעצמו, ולא על המשיח. איך אפשר להגיד שגם זו מדרגה של המשיח? במדרגה הכי גבוהה המשיח מגלה ש"ישראל [אורייתא] וקודשא בריך הוא כולא חד". נשמת המשיח נקראת גם "היחידה הכללית" של עם ישראל, והמדרגה הכי גבוהה של המשיח, ה"מאד" שלו (כמו "בכל מאדך"), הוא היחידה שביחידה. במדרגה הזו של "יחידה ליחדך" המשיח מגלה את האחדות שלו בעצמו עם ה' ואת האחדות של כל יהודי עם ה', ואז מרגישים ש"והוי' בראשם".
לצעוק מהלב
בכל אופן, הנקודה העיקרית בעבודה שלנו היא הנקודה הראשונה – צריך להיות פורץ, במחשבה דבור ומעשה, כדי להביא את המשיח. העבודה שלנו היא לפרוץ – לחשוב מחוץ לקופסא, לדבר דיבורים פורצים ולעשות מעשים שמביאים את המשיח. זה חוזר למה שאמרנו בהתחלה, על ההבדל בין מצת-חובה (בליל הסדר) למצת-רשות (בסוף חג הפסח). הרבי מליובאוויטש אמר בכ"ח ניסן תשנ"א שהבעיה שצועקים "עד מתי" ומתפללים להביא את המשיח "מפני הציווי" – יהודי מצפה לישועה, כי ככה כתוב בתורה; חסיד התרגל לצעוק 'משיח נאו', כי ככה הרבי אומר לו. אבל אי אפשר להביא ככה משיח! אולי בשביל לקיים את כל התורה מספיק להרגיש שהאמונה מחייבת, לפעול "מפני הציווי". אבל לפרוץ אפשר רק כשהדברים באים מבפנים, מעומק הלב, ובשביל כך צריך לאכול-להפנים את האמונה במשיח עד שהיא נהיית חלק מהאדם, שהיא דוחפת אותו מכל המסגרות ומכל ההגדרות – שהוא לא מוכן להסתפק בשום דבר עד שיבוא המשיח. זו הכוונה של משיח במצה שאוכלים כעת, מצת רשות – "עלה הפֹרץ לפניהם".
לחיים לחיים, שמהכח של סעודת משיח, 'אכילת משיח' ו'שתיית משיח', נהיה יהודים של משיח ונביא את הגאולה.
נרשם על ידי איתיאל גלעדי
