כשהרבי מבאבוב, רבי שלמה הלברשטם זצ"ל, הגיע לניו יורק אחרי השואה, הוא השתכן בשכונת איסט סייד שבמנהטן. בשואה הנוראה הוא איבד את משפחתו וחסידיו, כשמכל משפחתו נותר רק בנו ר' נפתלי. הגיעו הדברים לידי כך שבימי הבראשית שלו בניו יורק, רק בקושי ובמאמץ התאפשר לו להתפלל במניין בבית מדרשו…

באחת הפעמים בהן היה חסר לו עשירי למניין, יצא הרבי מבאבוב לתור אחר מישהו שירצה להיכנס ולסייע לתפילה בציבור. הוא מצא ברחוב יהודי שבעצמו עבר את השואה והיה רחוק משמירת תורה ומצוות, אף על פי כן פנה אליו הרבי וביקש שיואיל בטובו להיכנס לבית הכנסת למשך התפילה. האיש, ששמו היה יעקב, נעתר ומאז חזר והופיע פעמים נוספות.

חלפו הימים, חצר האדמו"ר מבאבוב החלה משתקמת והסתפחו אליה עוד ועוד יהודים, אבל אותו יענקל'ה שכעת כבר לא נזקקו לו חדל מלהגיע. "איפה יענקל'ה?" שאל ר' שלמה את בנו ר' נפתלי בבוקר שבת אחת. "כבר זמן רב שלא ראיתי אותו כאן. בבקשה, לך לחפש אותו ותזמין אותו לתפילה".

ר' נפתלי יצא במהירות לקיים את מצוות אביו ועד מהרה הוא איתר את יענקל'ה. הוא ישב לו על ספסל בפארק הסמוך, עיתון בידו וסיגריה בפיו…

ליבו של ר' נפתלי נחמץ מהמראה והוא שב לבית הכנסת מבלי לומר ליענקל'ה מילה. "ראית אותו?" שאל האב את ר' נפתלי. "כן, אבל… הוא מעשן".

"יענקל'ה לא מעשן בשבת", דחה האב את דברי בנו.

"מה הפירוש לא מעשן?" תמה ר' נפתלי, "הרי בעצמי ראיתי אותו מעשן, רק לפני כמה דקות!"

"זה לא הוא מעשן", פסק האדמו"ר מבאבוב, "זה הנאצי מעשן… יענקל'ה עבר את ייסורי השואה האיומים, איבד את משפחתו וסבל צרות קשות רק בשל היותו יהודי. הוא מלא בכעס ומרירות. שלא באשמתו, קשה לו עם שמירת שבת ושמירת מצוות. והוא אשר אמרתי", סיים ר' שלמה את דבריו לבנו, "לא הוא המעשן – הנאצי מעשן…".

זהו מבט פנימי על יהודי. מבט החותר אל האמת שלו, ודוחה הצידה את השקר המסתיר עליה.

אמרה חריפה טוענת שהן בקוצק הן בחב"ד מושם דגש גדול על חשיבות הדבקות באמת וההכרח בהרחקת השקר, אלא שבהבדל קטן: כשקוצקאי מזהה במישהו או משהו שמץ שקר – מבחינתו הוא כבר שרוף. לעומת זאת, כשהחב"דניק מזהה במישהו שביב אמת – הוא מחבק אותו בשתי ידיים…

בואו נלמד מאהרן הכהן לזהות את האמת הפנימית של הזולת, וננסה להתחקות אחרי הדרך המופלאה שלו להשכין שלום בין אדם לחברו ולהרבות אהבה בעולם.

בפרשת מסעי מספרת התורה על פטירתו של אהרן הכהן: "ויעל אהרן הכהן אל הר ההר על פי ה' וימת שם… ואהרן בן שלש ועשרים ומאת שנה במותו". ובמקום אחר מוסיפה התורה: "ויראו כל העדה כי גווע אהרן, ויבכו את אהרן שלושים יום כל בית ישראל".

חז"ל הבחינו הבדל משמעותי ביחס של ישראל לפטירתם של משה ואהרן וברוחביות האבל שהקיף את העם. בעוד שאצל משה נאמר: "ויבכו אותו בני ישראל", מה שמלמד שעיקר האבל והיגון נרשם אצל הזכרים שבעם, אצל אהרן, לעומת זאת, האבל חצה מגדרים וגילים והקיף את העם על כל חלקיו – "ויבכו את אהרן… כל בית ישראל". לא רק היקף האבל היה גדול יותר בפטירת אהרן, אלא גם עומק היגון והצער. אנשים ראו בפטירתו אבדן אישי ממש!

האמת היא שהחיבה הגדולה שרחש העם לאהרן לא צצה לראשונה עם מותו. כבר בחייו רבים־רבים קראו לילדיהם על שמו, עד שאחרי פטירתו נמנו בעם שמונים אלף בחורים שנקראו בשם 'אהרן'!

מהיכן נבעה אותה אהבה כלפיו? מה הפך אותו לאהוב העם, אפילו ביחס למשה – הרועה הנאמן? ובכן, הייתה זו עובדת היותו אובססיבי להשכנת שלום. כשראה או שמע על ריב שהתגלע בין בני זוג או ידידים, הוא לא נח ולא שקט עד שהאהבה והאחווה חזרו לשרור ביניהם. וכך, אין ספור בנים ובנות בעם ישראל חבו לו חוב אישי גדול על שהחזיר את חייהם הזוגיים או החברתיים למסלולם הנכון, וגם מי שלא נזקק ל'שירותיו' באופן אישי הכיר והוקיר את פועלו זה של אהרן ורחש לו חיבה גדולה. זו אם כן הסיבה לנהי והיגון הקולקטיביים שירדו על כל העם עם פטירתו.

אולי אתם יודעים, אבל על פי הזוהר, ההבדל בין משה ואהרן לא התבסס על הבדלי אופי וגישה, אלא הוא היה נעוץ בשוני מהותי בהגדרת תפקידם המנהיגותי. ובלשון הזוהר – משה היה 'שושבינא דמלכא' (השושבין של המלך) ואילו אהרן 'שושבינא דמטרוניתא' (שושבין המלכה/השרה).

ועכשיו בעברית: הקשר שבין ישראל לקב"ה מוקבל ונמשל לחתן ולכלה, וכמו בכל חתונה, מלבד החתן והכלה שנוטלים את התפקיד המרכזי, יש גם שושבינים משני הצדדים. כאן נכנסים לתמונה משה ואהרן: משה היה השושבין מצד החתן, הקב"ה, ואהרן – מצד הכלה, כנסת ישראל.

זה לא היה הבדל ייצוגי בלבד, אלא בעל ביטויים מעשיים שונים. משה רבנו, כ'שושבינא דמלכא', דאג להכיר לבני ישראל את דרכו של החתן ורצונותיו ולימד אותם את תורת ה', מצוותיו והלכותיהן. הוא גם הוכיח אותם כשסרו מהן, ובכלל "שכינה מדברת מתוך גרונו" של משה.

לעומתו, אהרן שהיה בכובע ה'שושבינא דמטרוניתא', החזיק בידי הכלה והוליכה אל החתן. הוא פחות עסק בלהנחית על ישראל הוראות והנחיות מגבוה, והתמקד בעיקר בלרומם אותם אל ה' ולדאוג לכל צרכיהם, בדגש על השכנת שלום בין אדם לחברו ובין איש לאשתו.

תפקידו של מגשר ומשכין שלום אולי נשמע נוצץ, אבל האמת היא שהוא דורש אורך רוח וסבלנות רבה כדי לרדת לשורש הדברים ולהבין את המניע המדויק לסכסוך. הוא דורש אמפתיה ואמונה בטוב הבסיסי של בעלי הריב, והוא דורש גם נכונות לספוג עלבונות והקנטות מהצדדים הניצים על היומרה ליישר את ההדורים ביניהם… ובכלל, הריצה אחרי אנשים המתבצרים בעמדותיהם והניסיון העיקש להגיע אל ליבם ולהסיר את האיבה ביניהם, דורשים שפלות רוח גדולה.

אהרן אף פעם לא נמנע מללכלך ידיו בריב של אחרים ולחזר אחריהם עד שישלימו, מתוך מחשבה שאין זה לכבודו. הכבוד שלו לא העסיק אותו בכלל. מה שטרד את מוחו ולא הניח לו, זו המציאות העגומה והבלתי הגיונית שבה שני יהודים, בנים למקום ואחים זה לזה, רבים ושונאים האחד את חברו. עם זה הוא לא יכול היה להשלים.

על אף שבפשטות ניתן להגדיר את עיסוקו של אהרן כגישור, מדויק יותר להשתמש בהגדרת המשנה: "אוהב שלום ורודף שלום", שכן תפיסת אהרן כמגשר חוטאת לאמת.

מושג הגישור הוא בעל קונוטציה של פשרה ו'מודוס ויוונדי', כלומר: 'דרך לחיים משותפים'. במצב כזה שורר שלום קר בלבד, כאשר המשקעים עודם קיימים אלא שהצדדים מצליחים להתעלם מהם, כביכול, ולחיות בשלום יחסי. כאלה הם 'הסכמי השלום' שבין ישראל לשכנותיה, שאינם אלא פשרה פרגמטית של הצדדים הניצים וממש לא 'שלום'. הניסיון מלמד שלא פעם הסכמים אלו לא שווים אפילו את הנייר עליו הם כתובים. 'שלום' שכזה, הוא בעצם שלום בעל תוכן נגטיבי של אי לוחמה.

אהרן, לעומת זאת, לא היה 'מגשר' ולא הסתפק במצב שבו איכשהו חיים ביחד. מבחינתו של אהרן שהיה 'משוגע על השלום', כל עוד יש איזשהו רגש של איבה, גם אם אינו ניכר בשטח, עוד לא הגענו אל היעד הרצוי. זה לא שלום, זו פשרה.

השלום על פי אהרן הוא פוזיטיבי. הוא הרבה מעבר לאי לוחמה ושביתת נשק. השלום הינו החזרת האהבה שבין בעלי המריבה. הוא העלמת כל רגש טינה והעברת ה'רשימו' ממה שהיה. שאיפתו הייתה לרומם את בעלי המחלוקת טפח או טפחיים למעלה, כך שיתעלו מעליה ויגלו את השלום שכל כך רוצה לשרור ביניהם. 'שושביני השלום' לדידו של אהרן אינם אנשי האו"ם שייתנו ערובה לסיכומים, אלא האחווה והרעות.

השליח בארגנטינה הרב בערל בוימגרטן ז"ל סיפר שפעם אחת הוא הגיע בשבת לישיבה שהקים במסגרת שליחותו, וכשעבר ליד אחד הבחורים נדף ממנו ריח חזק של עשן סיגריות… הייתכן שהוא מעשן בשבת?! שאל ר' בערל את עצמו. הוא טרח וחקר בסתר את הדברים לאשורם, ולאכזבתו התברר לו שהבחור אכן מעשן בהיחבא…

"מה עושים כעת?" הרהר ר' בערל ממושכות ולא הצליח להגיע להחלטה. כשחשב על האפשרות לשלוח את הבחור מהישיבה, מיד נזכר בהוריו, יהודים תמימים ויראי שמים, ולא יכול היה לחשוב על הצער הגדול שהדבר יגרום להם. מלבד זאת, הוא נרתע כמובן מעצם עשיית צעד הרה גורל שכזה, צעד שעלול לחרוץ את עתידו הרוחני של הבחור כמו גם את של ילדיו וצאצאיו העתידיים. מאידך גיסא, כשחשב לבחור בהבלגה והעלמת עין מחילול השבת של הבחור ולהשאיר אותו בינתיים בישיבה כאילו דבר לא קרה, עלה בליבו חשש שמא רחמנותו היתרה על הבחור היא בבחינת פשע כלפי הבחורים האחרים שעלולים להיות מושפעים ממנו לרעה…

אז מה עושים? ר' בערל התיישב אחרי שבת וכתב מכתב לרבי בו הציג את חשדו לגבי הבחור ואת התחבטותו לגבי הצעדים בהם עליו לנקוט, ושלח את המכתב בדואר לניו יורק. זמן מה עבר והמענה הגיע. בניגוד למכתבו הארוך, תשובת הרבי הייתה קצרה מאוד ונכתב בה: "עיין באבות דרבי נתן פרק י"ב".

ר' בערל הזדרז לפתוח אבות דרבי נתן בפרק י"ב ומצא שנאמר שם כך: "מה תלמוד לומר 'ורבים השיב מעוון'? כשהיה אהרן מהלך בדרך פגע בו באדם רשע ונתן לו שלום, למחר ביקש אותו האיש לעבור עבירה ואמר: 'אוי לי! היאך אשא עיניי ואראה את אהרן? בושתי הימנו שנתן לי שלום'. נמצא אותו האיש מונע עצמו מן העבירה".

למקרא שורות אלו אליהן הפנה אותו הרבי, גישתו של הרב בוימגרטן השתנתה בבת אחת ב־180 מעלות… כעת הייתה לו שליחות והיה לו אתגר. מאותו רגע והלאה הוא קירב את הבחור, שוחח איתו על דא והא, התעניין בו, נועץ בו והרעיף עליו אהבה. גם בשבתות הבאות עשה עצמו ר' בערל כנטול חוש ריח, התעלם מריח הסיגריות שהדיף הבחור – ושתק.

חלפו שנים. פעם אחת, בעיצומה של חתונה ניגש אל הרב בוימגרטן אברך בלבוש חסידי ואמר: "כבוד הרב, זוכר אותי?". "האמת שלא", השיב ר' בערל ואימץ את מוחו בניסיון להיזכר. כעבור רגע אמר הבחור את שמו, ומיד ידע הרב בוימגרטן שמדובר במיודענו מהסיפור.

"כבוד הרב", אמר האברך בקול נרגש, "אתה קירבת אותי מאוד בזמן שלא שמרתי שבת וגם לא ממש האמנתי. הייתי במקום די גרוע, אבל עדיין היו בי ייסורי מצפון שלא הניחו לי לעשות כאוות נפשי ברוגע ובהשלמה. אני זוכר שאמרתי לעצמי שאעשן סיגריה בשבת, ואז מן הסתם יזרקו אותי מן הישיבה בבעיטה וכך אוכל לשכוח מהכל ו'לעשות חיים'. אבל… התוכנית שלי השתבשה בגלל שמשום מה אתה הרעפת עליי אהבה. כשראיתי שאני חשוב בעיניך, הבנתי שאני כנראה שווה משהו גם אצל הקב"ה".

כזו הייתה דרכו של אהרן, וזו דרכו של הרבי – דרך של קירוב ואהבה!

אתם יודעים, אחיי ורעיי, ברגע זה שאתם קוראים את ההתוועדות שלנו יש סביבנו ילדים, נערים וגם מבוגרים החווים קשיים שונים בגשם וברוח. כשאנו רואים נער מתמודד או מישהו שקצת קשה לו ביראת שמיים, עלינו לבחור בדרכו של אהרן ופשוט להעניק אהבה, להחמיא, לפרגן ולרומם! הפרגון הוא כלי חשוב מאין כמוהו בדרך להשגת שינוי, והוא מהווה ביטוי מרכזי לאהבה שלנו. כך אומר הרמב"ם בהלכות דעות: "מצווה על כל אדם לאהוב כל אחד ואחד מישראל כגופו, שנאמר 'ואהבת לרעך כמוך'. לפיכך צריך לספר בשבחו!"

כל עוד נרביץ בזולת מוסר או נכריח אותו לעשות א' או ב' "כי כך יהודי צריך לעשות" ו"זה מה שכתוב בשולחן ערוך", אולי נצליח בקרב אבל נפסיד במערכה… אם מדובר באדם שמאותגר רוחנית במצבו הנוכחי, לא נפתור את זה באמצעות ציווי שיוביל לציות עיוור ומאולץ. עלינו לחבר אותו רגשית, וזה יוכל לקרות ביתר קלות כשיחוש אהוב, ובכלל כשיחוש בעל ערך. כשיהיה לו טוב עם עצמו, גוברים הסיכויים שיהיה לו טוב גם בינו לבוראו.

שימו לב לדבר מעניין: כשעם ישראל היה במדבר הם זכו למן מן השמים בזכות משה, למים מבארה של מרים בזכות מרים, ולענני הכבוד בזכות אהרן. אבל שלא כמו המן והמים הנכנסים אל תוך האדם ומזינים אותו, ענני הכבוד הקיפו את ישראל וחיפו עליהם מלמעלה. כי זו דרכו של אהרן – הוא העניק כבוד והשפיע אהבה, וממילא, לעתים מבלי שהאדם היה מודע לכך, רומם אותו ושינה את אורחותיו לטובה.

לחיים, לחיים ולברכה. אשרינו שהיה לנו מורה כמו אהרן, והלוואי שנהיה ראויים להיחשב בין תלמידיו. לחיים!