אם היינו יכולים לקבל בקפסולה אפשרות לשנות משהו, מה היינו בוחרים לשנות? משהו אחד. שאלה טובה… יש כל כך הרבה דברים שאפשר לשנות, לתקן, להניע. אבל צריך דבר אחד, שיכול לשנות כמה שיותר דברים. מה הייתם בוחרים?
ביחס לימי התשובה שאנחנו נמצאים בהם, מובא בספרים שכל יום הוא כנגד יום בכל ימות השנה. בעשרת ימי תשובה – למעט ראש השנה ויום כיפור – יש בדיוק שבעה ימים. כל יום בעשרת ימי תשובה כנגד יום אחר בשנה שהייתה. בכל יום מתקנים את כל ימי ראשון, שני, וכן הלאה.
בקפסולה הזו, שבה אפשר לתקן קדימה ואחורה משהו אחד – יש לנו את שבת שובה. שבת היא כנגד כל השבתות של השנה. ואם שואלים מה ה־שורש לתקן, מה ישפיע על ה־כ־ל, יבוא ויאמר בעל הנתיבות שלום: שבת!
כך הוא כותב:
שבעת הימים שבין ר"ה ליום כיפורים הם כנגד כל ימות השבוע של השנה שעברה, ובכל יום צריך יהודי לשוב בתשובה על מה שחטא ביום הזה במשך כל השנה. נמצא דשבת שובה הוא זמן תשובה על כל שבתות השנה, לתקן את השבתות גופן, שהשבתות תקבלנה אצלו פנים אחרות…
אם בכל הימים אנחנו עושים תשובה על ההתנהגות בעולם המעשה, התשובה בשבת היא תשובה על השבת עצמה.
איך נראית השבת שלנו? מה אנחנו עושים בה וכיצד מתחיים מתוכה?
שבת הרי, היא לא עוד יום בשבוע. שבת היא נקודת הפנימיות. היא ה'תוך' של הדברים. כמו שיש בכל דבר במציאות שישה צדדים – למעלה למטה, קדימה אחורה, ימינה שמאלה – ובתוך. ששת ימי המעשה הם כל צדדי המציאות, ובשבת מגלים מה נמצא בתוך התנועה הזו, מה נמצא בפנים.
אנחנו בימי התשובה שעליהם נאמר "דרשו ה' בהימצאו, קראוהו בהיותו קרוב". אנחנו בתוך קפסולה בזמן שבתוכה מזוקקים הטענה לעתיד ותיקון על העבר. יש לנו יכולת לחבר את כל חוטי החשמל שהתנתקו, והזרם האלוקי ישוב לזרום בעוצמה כבראשונה.
בשבת הזו, שבת שובה, אנחנו חוזרים פנימה. מה בחיים שלי מחיה אותי מבפנים? כמה קשר יש לי אל נקודת הפנימיות של המעשים? וכמה אני מרשה לעצמי לנוח ולהישען בתוך העשייה, ולחוש כאילו "כל מלאכתך עשויה"?
היחס שלנו אל הקודש, אל הפנימיות, אל השבת, הוא כל כך מהותי כי הוא היחס שלנו לחיים עצמם. אם אנחנו רוצים להרים את החיים כולם, אנחנו צריכים להרים את השבת שבהם. כמו שחיים עם שבת ובלי שבת אלה חיים אחרים לגמרי, כך גם האיכות של השבת הופכת את החיים לאחרים לגמרי.
היכולת להתקרב עוד ועוד לשבת, היא חלק מהתנועה האינסופית שבבסיס העולם. תמיד יש עוד, המעיין תמיד מפעם.
תשובה של שבת
אפשר ממש להתבונן על זה ולשאול – מה אנחנו קוראים בשבת? ועל מה חושבים? ואיך אוכלים? ואיך ישנים? ומה שרים? ואיך מחייכים?… יש מדרגה אחרי מדרגה של עליה והתקרבות, וכל אחד יודע ביחס לעצמו במה עוד אפשר להתקרב לשבת.
צריך לשים לב שהסוד של התשובה לא פוסח לנו על שבת. השבת לא צריכה להיראות כמו של אף אחד אחר. היא קרובה אלינו, ואנחנו מתקרבים אליה. קראוהו בהיותו קרוב. זה כל כך קרוב….
ממשיך הנתיבות שלום:
וכאשר יהודי עושה את חשבון נפשו, שכבר עברו כל ימי התשובה, חודש אלול ועשרת ימי תשובה וכל הימים הגדולים בהם, והוא כבר עומד להיכנס אל היום הקדוש יום הכיפורים שהוא נורא מאוד ומי יכילנו, ואינו מרגיש שום שינוי בעצמו, עד שנכנס ליום הכיפורים בידיים ריקניות, העצה עבורו – שיקח עצמו לשבת קודש… ויקבל על עצמו שמעתה יהיו פנים אחרות לשבתותיו…
השבת היא הדבקות בה', היא הנשמה האלוקית שמפעמת בימי המעשה, היא החיבור שלנו אל האינסוף ברוך הוא. ואנחנו יכולים גם כעת לבחור להיות בשבת. לשוב אל הנפש, להתקרב אל הדביקות, לעשות תשובה של שבת.
ר' יהודה הנשיא, כך מסופר, אירח את אנטונינוס לסעודת שבת אצלו, אך מפאת השבת המאכלים היו קרים ולא חמים, ועם זאת התענג אנטונינוס מאוד. לאחר ימים, אירח שוב את אנטונינוס, אך הפעם ביום חול. והמאכלים, שהיו חמים, היו ערבים לו פחות. שאל אנטונינוס וענה לו ר' יהודה שחסר תבלין באוכל. כעס אנטונינוס ואמר: וכי חסר תבלין אצלי? היית מבקש תבלין זה ומכין עבורי את המאכלים. ענה לו ר' יהודה, התבלין החסר אינו בנמצא בבית המלך… זו השבת שנתנה טעם למאכלים.
הסיפור הזה הוא ודאי לא על אוכל, והוא לא מתכון לאוכל משובח. הוא מלמד אותנו שבכל חלק מחלקי המציאות יש תוך, יש פנימיות, יש שבת. השבת מרימה גם את האוכל, את העולם הפנימי והחיצוני יחד. וכן, התבלין המיוחד הזה, לא קיים בעולם הזה של אומות העולם. זה סוד הברית והקשר והקדושה של ישראל. אנחנו יכולים להידבק בה' דרך כל החיים. מתוך ומעל ובין ומעבר – יש דבקות.
בשבת הזו, אנחנו שבים אל השורש. מחבקים את הימים שעוד נותרו לנו מימי הרצון האלו, בוחרים להרים את השבת, לשים את התבלין, לנטוע את השורש של החיים שלנו במקום חדש. לראות פני שבת – פנים חדשות. כשאנחנו מביטים על השבת במבט אוהב, מייקר, מקבל – הפָּנִים והפְּנִים שלנו נהיים חדשים ממש. ובלשון הזהב של זלדה: אם נשמתך חסרת פניות/ כשושנה -/ לא תטבע בחושך / עד השורש / לא תטבע בתהום / עד הנקודה הפנימית.
אם נרים את השבת, אם נשוב אל הנשמה בלי פניות, לא נטבע בחושך. נשוב לשורש. עד הנקודה הפנימית.
