כולם רוצים להיות בצד הנותן. האם זה אומר שכל בני האדם טובים? אולי, דבר אחד בטוח זה אומר: שכולם חושבים קודם כל על עצמם. לתת זה כיף. וזה בדיוק הגורם לכך שגברים תמיד מופתעים במערכות יחסים. הם הרי באו כדי לתת, הם טובים בזה, לכן הם נותנים את הטבעת תחת החופה, ואז לגודל תדהמתם הם ממהרים לגלות שהאישה לא תמיד מוכנה לקבל.
"אני לא צריכה את הכסף שלו, לא את המתנות שלו, שיפסיק לחשוב שהוא קונה אותי עם זה…". אין ספור פעמים שמעתי את המשפט הזה מנשים. היא מבינה שבעלה שמח לתת, אבל היא לפעמים מרגישה שזה לא קשור אליה אלא לשאיפה שלו להיות בצד הנותן, והיא לא מוכנה להיות האמצעי לשאיפות שלו; היא רוצה להיות המטרה, ולכן הנתינה הזאת לא משמחת אותה.
מידת החסד היא תמיד הצעד הראשון של כל מערכת יחסים, אבל היא שמה את הנותן במרכז ולכן אי אפשר לכונן יחסים על בסיסה בלבד, חייבים משהו שיאזן אותה.
מהצד השני, הצד הנשי מצטיין במידת הגבורה, וגבורה היא דחייה, כפי שהתורה קבעה "איזהו גיבור, הכובש את יצרו". זו תכונה חשובה, כי בלעדיה היחסים לא יהיו מדויקים ועמוקים כפי שהם צריכים להיות, אבל אם לא נזהרים עם המינון של הכוח הזה הוא יכול להרוס את הקשר. כאשר בן הזוג שלי חווה דחייה פעם אחר פעם כי לא השתכנעתי בטוהר כוונותיו, יש תמיד סיכוי שלא תהיה פעם נוספת.
לזוז מהמרכז
האיזון הנכון בין החסד לגבורה נמצא ברגש שלישי הנקרא 'מידת התפארת'. כפי שקובעת המשנה בפרקי אבות פרק ג': רבי אומר, איזוהי דרך ישרה שיבור לו האדם, כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם.
זה קצת מוזר, הרי תפארת פירושה יופי, וזהו תיאור ויזואלי ולא רגש. הלא כן?
אלא שיופי הוא תמיד רבגוני, בניגוד לגוון חדגוני חסר חן, ולכן כאן הכוונה לשילוב היתרונות של החסד עם המעלות של הגבורה. הרגש המאוזן שנקבל הוא: חמלה.
חמלה היא הזדהות עם הזולת, והיא מפחיתה את המינון של 'אני' העומד בבסיס של רגשות החסד והגבורה. כאשר ה'אני' לא במרכז, זה מאפשר לי להיות מודע למגרעות של בן הזוג ובכל זאת לנסות להיטיב עימו בצורה שתעשה לו טוב.
מצד אחד זה מעניק כוח לבעל להמשיך ולתת גם במחיר סיכון של דחייה. הוא לא ייפגע אם זה לא יצליח, הוא מראש לא חיפש לטפוח לעצמו על השכם, הוא לא ניסה להיות 'בעל טוב'; הוא חש הזדהות עם אשתו ורוצה לגרום לה להיות מאושרת, ולכן אפילו אם קיבל דחייה – החמלה שלו לא תיפגע. היא רק תגרום לה להתגבר ולהבין כמה היא באמת זקוקה לו, ולכן הוא ינסה לדייק את עצמו לבקשתה.
מצד שני, זה מזכיר לאישה לא לדחות את המחוות של בעלה. נכון, זה לא בדיוק מה שהיא חשבה שהיא תקבל, אבל הוא טרח והתאמץ ובסוף עשה מעשה נכון, וההזדהות עם המעשה הטוב הזה גורמת לה לרכך את הגבורה שלה ולקבל אותו, למרות הדיוק האין סופי שהיא שואפת אליו.
ולתפארת משפחת ישראל
סמל החסד היה אברהם אבינו, ולא בכדי יצא ממנו ישמעאל שגם הוא חסדן גדול. מי לא מכיר את הכנסת האורחים הישמעאלית? אבל ישמעאל הוא לא רק מכניס אורחים דגול אלא גם אחד שאוהב להפוך לאורח בבתים אליהם הוא לא נקרא, בשעות הקטנות של הלילה, ולקחת משם כל מיני דברים. איש של אנשים, בקיצור. זה החיסרון של החסד, לא תמיד יוצאים ממנו דברים טובים.
סמל הגבורה היה יצחק, אך גם עשיו האדמוני הוא בנו, זה שמי שלא בא לו טוב בעין הוא היה דוחה אותו לעולם שכל כולו טוב.
יעקב הוא סמל הרחמים – שילוב הטוב של אברהם עם הטוב של יצחק. וכשיש איזון נכון בבית, הדבר הראשון שאנחנו מרוויחים הוא בריאות נפשם של הילדים. לכן כל ילדיו של יעקב היו שלמים. איך אומרים? משפחה לתפארת.
