אפיזודה קטנה, שיכולה ללמד אותנו מה זו תמימות אמיתית: הלכתי

סעודת פורים להתוועדויות של הרבי מליובאוויטש בפורים היו מגיעים אנשים

כשהרמב"ם מדבר על מינֵי אהבה, הוא אומר שהדרגה הגבוהה ביותר

המהר"ם מרוטנברג אומר שיהודי שהולך למסירות נפש, כשזורקים אותו לאש,

כל העניין של להיות חסיד הוא באמת הגזמה גדולה… אני

היה פעם באמריקה בית כנסת גדול מאוד, שהרב שכיהן שם

יום אחד ישבו חסידים באיזה מקום ודיברו על עצמם ועל

בספר התניא מוסבר שצדיק נמצא במצב של "לבי חלל בקרבי".

ב רוסיה של השלטון הסובייטי, היה אסור לצאת מגבולות המדינה.

להתוועדות לא באים כדי לשמוע עוד דבר תורה. באים כדי

המרחק ביני ובין ריבונו של עולם הוא מרחק אינסופי. כל

מספרים שפעם באמצע הלילה נעמד יהודי אחד ליד פנס רחוב

אחד מבעלי התוספות, רבי שמשון מקינון, היה אחד מהראשונים שחיבר

בחור צעיר שהתחיל לחזור בתשובה נכנס לרבי ואמר: "רבי, למה

כמעט פרק שלם בתניא מוקדש לטמטום הלב. מה זה טמטום?

אחד מהסופרים הגדולים בישראל כתב פעם מה גרם לו לעזוב

לפני שהקדוש ברוך הוא ברא את העולם, אור אין סוף

אמרו בדורות האחרונים שהעניין של ח"י אלול, יום הולדתו של

עבודת ה' על פי החסידות איננה עוסקת רק בתיקון המידות,

בבחרותי למדתי בישיבת "קול תורה" הליטאית. היינו קבוצה של בחורים

עבודת התפילה ישנה שאלה שחוזרים ומעלים אותה שוב ושוב מפני

ר' מענדל פוטרפס ישב פעם בהתוועדות ולקח "משקה". בשלב מסוים

עבודת התפילה מספרים שמישהו בא פעם לאחד הצדיקים בבכייה. הוא