הרב אמחיה אבן ישראל

התפיסה הרגילה והשגרתית אצל כל אדם דתי, או כל אדם שלמד קצת, היא תפיסת העולם הדיכוטומית של "יצר טוב" מול "יצר הרע". בשל כך, רבים נוטים להתבלבל ולחשוב שכאשר ספר התניא מדבר על "נפש בהמית" ו"נפש אלוקית", אלו פשוט שמות נרדפים לאותם יצרים מוכרים. אבל האמת היא שזה ממש לא כך.

הנפש הבהמית איננה יצר הרע, וכמובן שאיננה יצר טוב. הנפש הבהמית היא פשוט אותו חלק בתוכנו שרוצה לעשות את מה שטוב לו, את מה שנוח לו, את מה שנעים לו. היא יכולה לבוא לידי ביטוי באדם שלהוט אחרי אוכל ותענוגות גשמיים, אבל היא יכולה בהחלט להתבטא גם באדם שעסוק בפילוסופיה עמוקה או בהאזנה למוזיקה קלאסית. זה לא חייב להיות "בהמי" במובן הגס של המילה. למעשה, גם אם תצאו למשלחת חילוץ בקולומביה כדי להציל ניצולים מרעידת אדמה – מעשה מקסים וטוב לכל הדעות – זו עדיין יכולה להיות פעולה של הנפש הבהמית, אם המניע הפנימי הוא התחושה הטובה והנעימה שזה עושה לכם. יש הרבה אנשים שעושה להם טוב לעשות טוב לאחרים. זה נפלא, אבל זה לא אלוקי; זה האגו הטבעי שרוצה בטובת עצמו.

לעומת זאת, מה שמייחד את הנפש האלוקית הוא הרצון לעשות את רצונו של הקדוש ברוך הוא, פשוט מפני שזהו רצונו. היא עושה חסד לא כי זה נעים, אלא כדי להידבק בבורא. בספר התניא מוגדרת הנפש הזו במילים (שמקורן בספר איוב): "חֵלֶק אֱלוֹהַּ מִמָּעַל", ואדמו"ר הזקן מוסיף דגש עצום: "ממש". כלומר, לא מדובר במושג מופשט או ברעיון ערטילאי, אלא בגרעין ממשי שקיים בתוכי, שנמצא פיזית בגופי ומנווט את חיי. אנחנו והקדוש ברוך הוא מחוברים בקשר בלתי נפרד.

לפני שנים רבות, בתחילת שנות הנהגתו, נשאל הרבי מלובביץ' על ידי קבוצת סטודנטים שאלה בוטה: "שמענו שאתה מחולל ניסים. האם זה נכון?". הרבי ענה להם תשובה מדהימה: לכל יהודי יש נשמה אלוקית, חלק מהקדוש ברוך הוא בתוכו. ברגע שאדם מוצא את החיבור הפנימי אל אותו גרעין, הוא מסוגל לעשות דברים שמעל לטבע. במילים אחרות, הרבי אמר להם: לא רק אני, גם אתם יכולים לחולל ניסים.

הגילוי הזה של בעל התניא מזכיר לי את הסצנה מתחילת הסדרה של "הארי פוטר". אחרי 11 שנים שבהן הארי מרגיש שמשהו בו חריג ושונה, הוא פתאום מגלה איך קוראים לזה: הוא קוסם. זהו גילוי שפוקח עיניים ומשנה מציאות. כשאנחנו מבינים שאנחנו "חלק אלוקה ממעל ממש", אנחנו מבינים שהיכולות שלנו כבר נמצאות בתוכנו, כחלק מובנה. אנחנו לא צריכים לייבא אותן מבחוץ; העבודה שלנו היא רק לחשוף, לגלות ולהיות מודעים לאותו ניצוץ אלוקי שמשנה את הכל.

שְׁנֵי פְּתָקִים בַּכִּיס

הרב שמואל רסקין

אחד הדברים שיכולים לתסכל אדם במסע הרוחני שלו, הוא הפחד המנקר שאולי הוא סובל מפיצול אישיות. יום אחד אתה קם בבוקר מלא במוטיבציה ללמוד, להתפלל בכוונה ולקיים מצוות, וביום שלמחרת אתה מתעורר בלי שום חשק. בא לך שכולם יעזבו אותך בשקט, רק לטייל, ליהנות, לברוח מעול עבודת השם. הפער הזה מעורר את השאלה הכי אותנטית: מי אני באמת? מה אני רוצה?

התורה מספרת לנו על רבקה אמנו, שחוותה התרוצצות מטרידה בבטנה. כשהייתה עוברת ליד בתי מדרש – התינוק רצה לצאת; כשהייתה עוברת ליד מקומות של עבודה זרה – שוב דפיקות בבטן. תשובת הקדוש ברוך הוא אליה מאירה גם את חיינו: "שני גויים בבטנך". לא מדובר בתינוק אחד עם פיצול אישיות, אלא בשתי זהויות שונות ונפרדות. בעל התניא מסביר שהמציאות הזו חיה בתוך כל אחד מאיתנו: יש לנו את "האני הבהמי" ויש לנו את "האני האלוקי". שתי נפשות שלמות לחלוטין.

תפיסת ה"אני" של הנפש הבהמית היא טבעית ונורמלית. היא מבוססת על הישרדות, על נוחות, על הון ושליטה. ככל שיש לי יותר כוח, אני יותר "אני". זהו האגו במלוא הדרו. לעומת זאת, ה"אני האלוקי" הוא יצור שלא שייך לעולם הזה. הוא לא מגיע ואומר "אני". המהות שלו אומרת: ישנה אמת מוחלטת בעולם, ואני מבקש להיות ההד שלה, הרמקול שלה.

את ההבדל התהומי הזה אפשר להבין דרך פסוקי הבריאה. הקדוש ברוך הוא ברא את העולם בדיבור ("ויאמר אלוקים"). דיבור הוא דרך להעביר מסרים ורעיונות, לנהל אירועים חיצוניים. אבל בבריאת האדם כתוב: "ויפח באפיו נשמת חיים". הרמב"ן מסביר את ההבדל העצום בין דיבור לנפיחה (נשיפה). כשאדם נופח, הוא לא מעביר מסר חיצוני, אלא מוציא את ההבל הפנימי ביותר שלו מעומק ליבו. הנפש האלוקית אינה "סיפור" או "מסר" של הקדוש ברוך הוא; היא ה"אני" הפנימי שלו, כביכול, שהונח בתוך גוף גשמי.

איך חיים עם השניות הזו? בעל התניא מתמודד עם סתירה מרתקת בדברי חז"ל. מצד אחד משביעים את האדם לפני לידתו: "אפילו כל העולם כולו אומרים לך צדיק אתה – היה בעיניך כרשע". מצד שני, בפרקי אבות נאמר: "אל תהי רשע בפני עצמך".

התשובה שלו היא תמצית החיים, והיא מחייבת אותנו ללכת תמיד עם שני פתקים בכיס. הפתק הראשון מזכיר לך שיש בך גם צדדים אפלים, רצונות הזויים, ושתמיד "לפתח חטאת רובץ". אל תחשוב שאתה מושלם. אבל הפתק השני זועק: אם אתה רוצה שלא ליפול לתהום, פשוט אל תסתכל אליה! אל תגדיר את עצמך כרשע מהותי. במקום להתרכז ברעש של הרצונות הנמוכים, תתעסק בייעוד שלך, במשימות של הנפש האלוקית ובשאלה הגדולה לשמה ירדת לעולם. כשתהיה עסוק בפתק השני, תהיה מוגן, ותהיה תמיד מאושר.