מאז שנודע על חזרתו של אחרון החטופים, רן גואילי, הבטן שלי מתהפכת.

משפחתו של רן אמרה עליו כל הזמן שהוא "הראשון לצאת, האחרון לחזור", זה היה האופי שלו. מנקודת המבט שלי, למשפט הזה יש משמעות נוספת, אישית. המשפט הזה מקפל עבורי עולם שלם של המתנה מורטת עצבים, ושל עבודה סיזיפית, שקטה, שנעשית הרחק מעיני המצלמות.

כשאני מביט בתמונה של רן, לוחם היס"מ הגיבור שיצא להילחם פצוע, המבט שלי חודר עמוק יותר מהפנים המחייכות שהיו תלויות שנתיים וחצי ברחובות. מול עיניי עומדים הצוותים של המטפלים בחללים.

החברים שלי, אנשי הרבנות הצבאית, לוחמי יחידות הסריקה ואיסוף נתוני חללים, רופאי השיניים, חוקרי הזיהוי, הקברנים וכלל האנשים שחפרו בבוץ, שפתחו שקית אחר שקית, שבדקו מאות ממצאים בבית קברות בעזה, רק כדי למצוא את האחד הזה.

הבאתו של רן לקבר ישראל היא סגירת מעגל של מסע ארוך ומייגע, שהדרך אליו נסללה בעבודה סיזיפית שלא פסקה לרגע. המסע הזה התחיל שם, בשטחי העוטף, בעזה ובמקומות נוספים שחלקם יישארו סודיים, במכולות של ה־7 באוקטובר, בטיפול באלפי הנרצחים והנופלים של אותו בוקר שחור. הוא המשיך לכל אורך המלחמה בחרדת קודש מול כל חיילי צה"ל וכוחות הביטחון שנפלו בקרבות השונים, ובמאמץ הבלתי פוסק להשיב הביתה את כלל החטופים החללים. העבודה הזו הייתה מרתון מתמשך - מהחלל הראשון שקלטנו בשורה ועד החטוף האחרון.

מה שקרה כאן בשנתיים האחרונות, ומה שקרה השבוע עם רן, זו התגלמות המושג 'חסד של אמת' בצורתו הטהורה והכואבת ביותר. זו הידיעה שעם ישראל לא נרגע, לא שקט ולא נח עד שהאחרון בבניו שב הביתה, לקבר ישראל. זו ברית דמים שנכתבה בדם, יזע ודמעות של אנשים שלא ישנו לילות שלמים כדי לתת למשפחת גואילי, ולעם כולו, את הזכות להביאו לקבר ישראל.

עבורי, ועבור חבריי למערך הטיפול בחללים, החזרה של רן היא גם סגירת מעגל פרטית. היינו שם בהתחלה, כשהמשאיות הגיעו בשורות למחנה שורה. עמדנו מול המכולות האפורות, מול הריח שלא עוזב, מול המראות שנצרבו בנשמה. הבטחנו לעצמנו אז שנעשה הכל כדי לזהות את כולם. והנה, המשימה הושלמה. המעגל נסגר. הארון האחרון עטוף בדגל.

רגע לפני שאנחנו חוזרים לשגרה, רגע לפני שמקפלים את הדגלים הצהובים, אני מבקש מכם בקשה אישית. הבטנו למוות בעיניים והחזרנו את רן. המשימה הפיזית הסתיימה. כעת, המשימה של שיקום הנפש שלנו רק מתחילה.

יש בינינו אנשים שסוחבים את הריחות ואת המראות האלו בתוך הנפש יום־יום. הלוחמים שהביאו אותו, והמזהים שווידאו שזה הוא. עבורנו, המלחמה ממשיכה גם כשהחדשות עוברות לאייטם הבא. הפציעה שלנו היא שקופה, פציעה שמדממת פנימה, עמוק בתוך הנפש. נסו לסייע ולהיות רגישים לאנשים המתמודדים עם פוסט טראומה, בשבילם המלחמה עוד לא נגמרה.