מי מאיתנו זוכר את המורים, אומרים בחצי פרצוף מתפעל וחצי מתאכזב: יש לילד פוטנציאל לא ממומש. חבל, הוא יכול כל כך הרבה. באמת חבל. מוכר?
הסאב־טקסט שנמצא מתחת למשפט הזה, הוא אכזבה. יש כאן שבר, יש כאן הופעה לא שלימה. התחושה שעולה מהמשפט הזה היא ייאוש. אין דרך לתת לכוחות לצאת. אין איך לילד הזה להופיע את מה שיש בו. רוב מי ששמעתי שאמרו עליו שיש לו פוטנציאל לא ממומש, זה היה מתוך מבט מאוכזב, צקצוקי לשון, וייאוש קל. אבל כמה מאיתנו מכירים את המבט הזה תוך כדי עיניים נוצצות? יש לך פוטנציאל לא ממומש!
ומה אם נסתכל עלינו כפוטנציאל לא ממומש תמידי? או בלשון הפוכה, אינסוף פוטנציאל שרק הולך ומתממש במהלך החיים?
בעל התניא מסביר לנו (אגרת התשובה, ד) שכמו שהדיבור הפיזי שיוצא מהפה, כולל הבל הפה וחיתוך הדיבור, המקור שלו הוא באמת במחשבת הלב, כך ממש האדם:
וְכָכָה מַמָּשׁ עַל דֶּרֶךְ מָשָׁל, הַמַּבְדִּיל הַבְדָּלוֹת לְאֵין קֵץ, בְּנִשְׁמַת הָאָדָם, שֶׁהִיא בְּחִינַת נֶפֶשׁ הָאֱלֹקִית – דְּמִתּוֹכֵיהּ נָפַח, יֵשׁ בָּהּ בְּחִינַת שֵׂכֶל הַנֶּעְלָם, הַמְרוּמָּז בְּאוֹת יוּ״ד, שֶׁבְּכֹחוֹ לָצֵאת אֶל הַגִּילּוּי, לְהָבִין וּלְהַשְׂכִּיל בַּאֲמִתָּתוֹ יִתְבָּרֵךְ וּבִגְדוּלָּתוֹ וְכוּ׳, כָּל חַד וְחַד לְפוּם שִׁיעוּרָא דִּילֵיהּ, לְפִי רוֹחַב שִׂכְלוֹ וּבִינָתוֹ.
וּכְפִי אֲשֶׁר מַעֲמִיק שִׂכְלוֹ וּמַרְחִיב דַּעְתּוֹ וּבִינָתוֹ לְהִתְבּוֹנֵן בִּגְדוּלָּתוֹ יִתְבָּרֵךְ, אֲזַי מְרוּמֶּזֶת בִּינָתוֹ בְּאוֹת הֵ״א, שֶׁיֵּשׁ לָהּ רוֹחַב, וְגַם אוֹרֶךְ, הַמּוֹרֶה עַל הַהַמְשָׁכָה מִלְמַעְלָה לְמַטָּה, לְהוֹלִיד מִבִּינָתוֹ וְהִתְבּוֹנְנוּתוֹ בִּגְדוּלַּת ה׳ אַהֲבָה וְיִרְאָה וְתוֹלְדוֹתֵיהֶן בְּמוֹחוֹ וְתַעֲלוּמוֹת לִבּוֹ, וְאַחַר כָּךְ – בִּבְחִינַת הִתְגַּלּוּת לִבּוֹ.
וּמִזֶּה נִמְשְׁכָה עֲבוֹדָה הָאֲמִיתִּית בְּעֵסֶק הַתּוֹרָה וְהַמִּצְוֹת, בְּקוֹל וְדִבּוּר אוֹ מַעֲשֶׂה, הֵן אוֹתִיּוֹת וָא״ו הֵ״א וְכוּ׳.
האדם, מסביר לנו בעל התניא בקטע שהוא 'סדנה למימוש פוטנציאל', הוא כמו אותיות הוי"ה.
האות י' הראשונה היא עצם הנפש האלוקית. היא כל מה שיכול וראוי לו לצאת מהכוח אל הפועל. הוא ה"מאן דנפח" שבנו. החלק אלוקה ממש. והחלק הזה הוא כמובן אינסופי, בלי גבול ובלי קצה. פוטנציאל אדיר להאיר ולהחיות כל העולמות.
אבל הי' שבנו, הנקודה הזו שבה הכל גנוז, היא עדיין נעלמת. היא עדיין בגדר סוד. אין לה איך לצאת אל העולם.
האות ה' מורכבת מקו אורכי וקו רוחבי. הרוחב הוא ההשתדלות שלנו להבין, להעמיק, להרחיב את ההבנה בגדולתו יתברך. האורך הוא ההמשכה מלמעלה למטה. למשוך את ההבנות הללו מהגובה עד אלינו. שההבנה על גדולת ה' תהפוך אצלנו בלב להרגשות של אהבה ויראה. האות ה' שבנו היא בעצם היכולת לעשות כלי למה שגנוז ונעלם. להאמין שיש לנו יכולת לפגוש בו, להשתדל ולהתאמץ להכיר את הקשר אל מה שלמעלה ממנו. לחפש ולבקש אחר הגובה גם בדעת וגם בלב. בקלות אפשר להשאיר את הפוטנציאל גנוז ונסתר, אבל אנחנו מבקשים שהוא יחייה אותנו. כל פעם עוד.
ככל שנצליח להרחיב ולהעמיק, יהיה יותר אור שיכול לעבור דרכנו. ככל שנצליח להפוך את הפוטנציאל להבנות והרגשות, יותר מתוך עצמנו יוכל להופיע בעולם. יותר מתוך עצמיותנו יאיר ויתגלה.
הכל אפשרי
אבל זה לא יכול להישאר שם, אומר לנו בעל התניא. החלק האחרון הוא להפוך את כל הטוב הזה ל"קול ודיבור או מעשה". לשנס מותניים, ולעשות מעשים. הדרך לממש את הפוטנציאל היא להתאים את המעשים להרגשות שמתאימות להבנות, שמתאימות אל מה שמעבר ואינסופי. כל פעם עוד קצת. אבל את מלוא הפוטנציאל לא נוכל לממש אולי לעולם. עד מאה ועשרים ומעבר אפשר לעלות ולהתעלות. ילכו מחיל אל חיל. הולך ואור.
אנחנו מביטים בחיים שלנו, ויכולים להתבונן על דרך העבודה הזו כמו איזה צופן לעבודה. בכל תחום. ברמה הפנימית – הכל אפשרי. יש בנו חלק אלוקה שאין לו גבול ומידה, ומתוך זה צריך להבין ולהרגיש. הדעת והלב שלנו צריכים להיות במקום הנכון, ואחר כך לרדת למעשים שנובעים מהעולם הפנימי.
אז איך מממשים פוטנציאל? מניחים יד אוהבת ומנסים לשמוע – מה לא עובד? אולי ברמת האמונה אנחנו חלשים, שוכחים שהכל אפשרי? ואולי הדעת שלנו לא במקום הנכון וההרגשות מבולבלות? אולי צריך להבין יותר? ואולי שכחנו להוריד למעשה?
וככה, מעט מעט, לאט לאט, האור מאיר, יש יותר ויותר מקום בעולם, וזוכים לצאת ולהוציא מהעלם אל הגילוי. הולך ואור, עד נכון היום.
