שלום חברים, ברשותכם, אספר לכם סיפור יפה שחוויתי לקראת ראש השנה.

ראיתי כמה פרסומים על תכנית לתקוע בשופר בשבת של ראש השנה בעיר העתיקה, על פי מנהגו של רבי עקיבא יוסף שלזינגר – פולמוס משמעותי מאוד שאני מזכיר רק כהכנה לסיפור הבא. בעקבות הפרסומים פתחתי את הרמב"ם בהלכות שופר סוכה ולולב כדי ללמוד את ההלכות והסוגיה.

כשסיימתי ללמוד, חיפשתי בספרייתי סיפורי חסידים לשבת קודש. נתקלתי בספר 'זכור אהבת קדומים', המאגד סיפורים שסיפר הרבי מתולדות אברהם יצחק. את הספר, המסודר לפי תאריכי השנה ויארצייטים של צדיקים, קיבלתי פעם במתנה מאחד מחסידיו. הפעם התפניתי לקרוא את הקדמת העורך, וגיליתי שבהשגחה פרטית מספר שם הרבי על רֶבְּ לייבלה איגר, נכדו של רבי עקיבא איגר שלימים הפך בעצמו לאדמו"ר.

באותם ימים שבהם נעשה חסיד הוא נסע אל הרבי מקוצק. באותה תקופה לחסידי קוצק לא יצא שם טוב במיוחד; היו שכינו אותם 'החסידים הפראיים', או ביידיש 'וילדע מענטשן'.

אביו של ר' לייבלה היה בצער גדול כל כך על שבנו נהיה חסיד, עד שלימים אפילו ישב עליו שבעה – מה שמזכיר לנו עד כמה ברוך ה' התקדמנו מאז… מפעם לפעם הוא היה משיח את צערו ומשמיע את ביקורתו על החסידים בפני אביו, רבי עקיבא איגר. עקב כך החליט הסבא לנסוע לבקר את הנכד ולראות הכצעקתה.

גזירה או לא גזירה?!

מכיוון שכבר באותם ימים נחשב רבי עקיבא איגר לאחד מגדולי הדור, הביקור עורר רעש גדול ורבים יצאו לקבל את פניו.

כששמע הנכד שסבו מגיע לביקור, יצא גם הוא לקראתו. רבי עקיבא איגר זיהה את ר' לייבלה בין ההמון, קרא לו לעלות לעגלתו ואמר: "אתה יודע, כשאני נפגש עם יוצאי חלציי אני קודם כל מדבר איתם בלימוד". כך החל לשוחח איתו, ובתוך דבריו הציג בפניו קושיה:

כתוב בגמרא שחכמים גזרו שלא לתקוע בשופר בראש השנה שחל בשבת שמא יעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים. שאל רבי עקיבא איגר: "לשיטת התוספות במסכת שבת, לפי בן עזאי לא עוברים על איסור העברה ברשות הרבים אלא אם האדם מדלג את כל ארבע האמות בבת אחת. דילוג כזה הוא נדיר למדי, הרי את מי ראית שקופץ ארבע אמות יחד?! מכיוון שזה אינו מעשה שכיח, רבנן לא היו אמורים לגזור עליו. אם כן, איך ייתכן שיאסרו על כלל ישראל לתקוע בשופר רק בגלל אדם אחד שמסוגל לדלג ארבע אמות בבת אחת?"

הנכד השיב מיד: "סבא, הרי מדברים כאן על תקיעת שופר שזו מצווה! ואם כן מה השאלה בכלל? וכי ארבע אמות מדלגים? עשר אמות מדלגים!". בתשובתו הספונטנית הוא בעצם רצה להביע את ההתלהבות הגדולה שבערה בו כחסיד לקראת קיום מצוות וההכנה אליהן.

4 אמות?! 10 אמות!

בשלב זה אני מבקש לשתף אתכם, חברים: כשקראתי ברמב"ם על הסיבות לאיסור תקיעת שופר בשבת, ומיד לאחר מכן צץ בפניי בהשגחה פרטית סיפור שעוסק באותו נושא בדיוק – הרגשתי שזה ממש חיוך שמימי. אין בזה הוכחה לשום דבר מלבד הארת פנים, כאילו אומרים לי שזו עוד זווית לנושא שליבי התעניין בו. זו גם הזדמנות להיזכר בדורות של חסידים ראשונים, ולשאוב מהם את ההתלהבות ושמחת הלב של קיום מצווה.

אני חוזר אל הסיפור. כששמע רבי עקיבא איגר את התשובה הזו, שבשביל מצווה אדם בהחלט ידלג בבת אחת לא רק ארבע אמות אלא עשר אמות, הוא נפעם. גם אם אנחנו איננו במדרגה הזו, הלב יכול להתרחב מעצם הידיעה שהיו, וכנראה עדיין ישנם, חסידים שלבם התלקח כל כך לאהבת המצוות.

אמר לו הסבא: "עתה התיישבה לי קושיה גדולה. שנים רבות שאלתי את עצמי מה בדיוק היה החידוש של הבעל שם טוב. הלא יש לנו את הדרך המסורה מדור לדור, מאבותינו דרך התנאים והאמוראים ועד משה רבנו שקיבל תורה מסיני. למה הוצרך אפוא הבעל שם טוב לייסד דרך חדשה?

"עכשיו אני מבין. אומנם אצלנו", אמר בהתייחסו לקהילתו בפוזנא ששיקפה קהילות רבות במזרח אירופה, "מקיימים את כל המצוות כתיקונן. בראש השנה תוקעים בשופר ובסוכות נוטלים לולב, אבל כל אחד עושה זאת בניחותא ולא יוצא מן הכלים. אולם אם בהגיע מצוות תקיעת שופר אתם מתמלאים בהתלהבות כזו עד שאתם מסוגלים לדלג עשר אמות בבת אחת, כבר מובן לי היטב מה חידש הבעל שם טוב".

במילים אחרות, הבעל שם טוב הקדוש בוודאי חידש עניינים רבים שתורת החסידות מלאה בהם, אך כאן ההתייחסות היא לדרך של 'מצוות אנשים מלומדה'. גם שמירת מצוות בקרירות מסוימת היא דבר ראוי ונכבד המעורר הוקרה, אבל כשהסבא ראה את החיות, הרעננות והלהבה הבוערת אצל נכדו הוא הבין מה הוא מצא בחסידות. זהו אומנם רק פרט אחד בתוך השלם, אך הוא חלק יקר ומשמעותי מאוד.

חברים יקרים, לחיים! מי ייתן ונזכה ולו למעט מאותה התלהבות בעבודת ה' שלנו. זה גם המקום להזכיר את דברי רבי נחמן מברסלב מתוך 'שיחות הר"ן', שאמר כי בראש השנה, וכנראה הכוונה לתקופת הימים הנוראים של כל שנה, צריכים להיות חכמים ולחשוב מחשבות טובות. הוא הסביר שמחשבות טובות פירושן להאמין שה' יתברך ייטיב איתנו. כיוון שאנו מזכירים את הרצון הזה, ראוי שנזכור שהוא היטיב, מטיב וייטיב לנו תמיד. את הדיבור הזה על הצורך להיות חכם אני משתדל להזכיר לעצמי בימים הנוראים בכל שנה.

כדאי לציין שלמילה חכ"ם יש ראשי תיבות מפורסמים: חצי כוס מלאה. עלינו לערוך סקירה על הטוב שקיבלנו בשנה החולפת ועל הטוב שעוד לפנינו, שרק מחכה שנבחין בו, נודה עליו ונשמח בו. שתהיה לכולנו שנה טובה ומתוקה, ושנזכה להיכתב ולהיחתם בספרם של צדיקים. נזכיר לעצמנו ולסובבים אותנו שלהיות חכם באותו הקשר זו ההתחלה היפה והנפלאה ביותר שאיתה אפשר להיכנס לשנה החדשה. לחיים, לחיים!