איך נפלו המרגלים?

איך נפלו המרגלים?

אני מניח שזה קורה גם לכם.

דווקא בשבת, 'מעין עולם הבא', יום ההתעלות והעונג, לעתים משום מה זה לא מתניע.

אתה מגיע לבית הכנסת קצת טרוד, בלי מצב רוח, ואתה מתאכזב… איפה ה'הֶרגש' הזה שייחלת לו?!

כולי מדומיין שבשבת אהפוך למין 'צדיק' (במלעיל) כזה, מתנועע מצד אל צד בדבקות ומתפלל עם עיניים סגורות, והנה הלב – 'יבש ביבש'…

ובאמת, כל כך התכוננתי: מקווה, "שניים מקרא", כיביתי את הנייד…

ואז אתה מוצא את עצמך טרוד מזה שאתה טרוד

ובכן, מנין נפלה עליי זאת הקטנות?!

אני רוצה לקשר את זה לתובנה שהאירה לי בשנה שעברה על השאלה: איך נפלו המרגלים?

מחד, הם היו אנשים גדולים, מנהיגים! ומאידך, הם סרחו בשליחותם.

יש כאן סוד. דווקאבגלל שהקב"ה הבטיח להם ארץ כל כך מיוחדת – "ארץ זבת חלב", "ארץ אשר עיני ה' אלוקיך בה" – היה ברור להם שזה אמור ללכת חלק! פשוט! בלי עבודה…

ולכן, רבותיי, כשהם ראו קושי, הם נפלו.

זה הסוד שהתגלה לי, והחלטתי לשתף אתכם פה בטור הזה ב'קרוב אליך'!

דע לך, אחי: גם אם זו הארץ שלך, המובטחת לך, כל כך חיכית לה והפעם היא באמת שלך – זה לא 'מפקיע'את ה'עבוידה' שאתה אמור לעשות כדי לזכות בה! זה לא פוטר אותך מלעמוד בניסיונות.

זה נכון בהרבה דברים, למשל בזוגיות: גם אם זה הזיווג שלך, ה'באשערט' שלך, אתה לא מופקע מלעמול על הקשר. על הזכייה בדבר.

למה יש אנשים – גם היום – שמתייאשים מארץ ישראל? "ארץ קשה" הם אומרים, "אני יורד לברלין" (חחח), רחמנא ליצלן.

דעו לכם, היצר הרע אורב עם קלף עוצמתי. הוא לוחש לך כמו חבר טוב עם עצה הוגנת: "אחי, עזוב. אתה לא רואה? הרי חיכית כל כך… כמה שהתפללת על זה! איפה הצלצולים? היכן הפעמונים??"

ראיתי כבר יותר מדי קשרים שנשברו.

"התגלו קשיים… זה לא זה", הם אומרים.

– איך אתה יודע?

"לא זרם לי חלק".

"בזיווג שלי אני מצפה שיהיה כיף".

ובכן, טעות בידך. זו כן המתנה שלך, אבל זה לא מפקיע ממך את העבודה הנדרשת לגלות את זה…

שמעתי מאפרת לאחרונה על 'סינדרום' מעניין ושמו 'לריב בחופשה הזוגית'… זה אותו עניין: חיכיתם, תכננתם, שילמתם, והציפייה שהכל יהיה ורוד גורמת ש… כל דבר קטן כמעט מפוצץ ת'אידיליה.

פעם נסענו לנופש במושב. בעודנו בחניה הגיעו זוג נוסף. אך יצאה האישה מהרכב, הביטה סביבה וניכר היה שהתאכזבה מהמושב הזניח. בלי לרצות להאזין לשיחת אחרים שמעתיה אומרת לבעלה בזעף: "נראה לך שאני נשארת פה?!…" חזרה לרכב והחלו מתווכחים. יצא הבעל, נכנסה היא. יצאה היא, נכנס הבעל. בסוף נסעו והותירו אחריהם שביל עשן כעוס מהאגזוז… ואותי מביט בהם בחמלה.

אל נא נהיה כמרגלים. דווקא באותם ניסים שה' הביא עליהם, כפו בטובה.

יהי רצון שנזכה להתעלות בשבת, בארץ ישראל ובחיים.

אהבת את המאמר? שתפו

כתיבת תגובה