איך לא מתייאשים כשהכול נראה ממש רע. לא קל בחיים האלו, אז מה הסוד? האם זו שאלה של זמן וסבלנות, אמונה, או הבטחה שניתנה ועוברת בקו דק ונסתר של טוב לאורך חיינו?
אז כנראה שזה גם וגם וגם. כבר ברור שלדור האייפון אין סבלנות וצריכים לעבוד על זה. גם עניין האמונה הוא דבר שנידון למבחן יומי בכל מעשה קטן שלנו ובכל התנהגות כלפינו. אני מאמין שכל מה שקורה כאן הוא לא סתם, יש פה תכלית, אני לא יודע בדיוק מהי, אבל אני מבין שלסיפור הזה יהיה סוף טוב. לסיפור של מי? של יוסף, יעקב וממשיכיהם, כולל אותי וילדיי וכל העם המתוק הזה, שמאוד רוצה ומנסה להרים את העיניים כדי לראות ניצוץ של טוב בעתיד, שבשבילו שווה להמשיך בדרך.
רואים מרחוק
אמונה וסבלנות יכולים להביא את המרכיב השלישי שקיים בכל הפרשה הזו. הברכות של יעקב. יעקב תכל'ס יודע מה יקרה באחרית הימים. הוא יכול לומר: "תשמעו חבר'ה, יהיה טוב – מילה שלי". וזהו. אלא שהוא בוחר להתאים לכל אחד ברכה שקשורה לייעוד שלו, כזו שתעזור לכל אחד מבניו להמשיך את הדרך. למצוא את הטוב הקטן שבו, את הייחוד שבו, ולהמשיך עם כוח שדוחף אותך מאחורה לעבר אותו טוב. לעבר החלום.
בתוך תוכה יודעת הנפש שיהיה טוב, אבל היא צריכה חיזוקים וברכות בכל יום תמיד. יעקב סוגר מעגל. בסוף חייו הוא חש מעט נחת והוא עם לב מלא אהבה לצאצאיו. זה המצב האידיאלי להעניק ברכות. כשאנחנו מברכים מישהו, אנחנו כביכול רואים את הטוב מגיע, ומספרים לאותו אדם ש"הנה זה בא". הרפואה שחיכית לה, הישועה שהמתנת לה.
הלב הפתוח נותן לראות בהבזק את הטוב הזה קורה בעתיד. תחשבו על רגעים שהלב שלנו היה פתוח, שמח, חסר פחדים ודאגות. ראינו שהכל טוב ושהעתיד הוא מקום שאנחנו ממש רוצים ללכת אליו. רגע החתונה הוא כזה. רגעי הלידה של הילדים. רגע שאדם מרים את הראש לשמיים ואומר: "בורא עולם, אנחנו קשורים אחד לשני וכנראה שזה קשר של טוב. ואני לא עוזב".
כמו אותו הבזק שקיבל אברהם "וירא את המקום מרחוק", שנתן לו כוח להמשיך. לפעמים גם אנחנו מקבלים דקה או כמה שניות מחייהם של אבותינו. רואים את הטוב מרחוק. גם אנחנו זוכים לרגעים של לב פתוח ואמיתי, כמו שהתכוון היצרן.
יהיה טוב. עכשיו טוב
ברגע שהלב פתוח הכל יפה, וההחלטות נעשות על סמך הרגעים האלו. למחרת אנחנו חושבים שהיינו שיכורים או תחת השפעת חומר לא ברור שהביא לאווירה אופטימית שמדלגת מעל לקשיי היום־יום. אבל זו לא הזיה. כשהלב פתוח אנחנו רואים את זה. מתעורר מנגנון הפנימי שאומר – יש סוף טוב. זה קיים בנו ורק מחכה לאותו לב פתוח שיתפוס הנהגה. ההחלטות של אותם הרגעים נראות לעתים מוזרות, אבל הן מעולם האמת שלנו. להתחתן. להיות קשור לה' יתברך ולא משנה מה יקרה. לגדל את הילדים, ולא משנה כמה מרגיזים הם יהיו. לב פתוח לדקה והחלטה לכל החיים. ואז, כשנגמר האור הגדול, נשארות הברכות להזכיר לנו. אתה מאחל טוב, למישהו או לעצמך, כי אתה רוצה טוב, כי אתה טוב, כי ברור לך שבסוף יהיה טוב או שבעצם הוא כבר עכשיו ואתה רק לא רואה אותו.
יעקב ידע את סוף הסיפור. גם אם הוא היה מגלה אותו, עדיין היינו זקוקים ללב פתוח, עידוד וברכות, כי רק כך מגיעים רחוק. הנה אני מבטיח לעצמי לזכור את זה גם מחר ביום ראשון, במדבר הזה בלי שום חג באופק, אך הוא עדיין כנראה… טוב.
