בדרך לצפון עצרנו ברבי מאיר בעל הנס. המחסומים לא אפשרו להיכנס אז למדנו משנה שלו בפרקי אבות. "כל הלומד תורה לשמה זוכה לדברים הרבה".  

מה העניין של תורה לשמה? מחדש הנתיבות שלום: ללמוד לשם המטרה שהיא ניתנה. ומהי אותה מטרה? שיהודי יהיה דבוק בה'. זהו!  לא הפלפולים ולא החידושים. מעל הכל – להיות מרכבה לשכינה. ואיך יצור גשמי דבק באין סוף? רק עם התורה. התורה היא המפגש.

"אנכי" אומרת הגמרא זה ראשי תיבות:  "אנא נפשי כתבית יהבית" – כתבתי ונתתי בתורה את נפשי. צמצמתי עצמי בתורה. 

בספר התניא פרק ד מובא הסבר לשאלה שתמיד קצת הציקה לי. במשנה אחת בפרקי אבות כתוב שהעולם הזה הוא רק פרוזדור לעולם הבא, אך מיד במשנה הבאה כתוב ששעה אחת של תשובה בעולם הזה עדיפה מכל חיי העולם הבא. איך זה יכול להיות? העיקר הוא שם או פה?  

אז ככה מוסבר: בעולם הבא נהנים מזיו השכינה, וזה מדהים. ואי אפשר לשום ברייה אפילו מהעליונים להשיג זאת!… אבל פה בעולמנו יש לא רק זיו, אלא הקב"ה בכבודו בעצמו מתלבש בתורה! מי שזוכה ללמוד תורה, הוא כמחבק את המלך ממש. ולמרות שיש מלבושים… גוף המלך נמצא בתוכם! 

לפעמים אני יושב בשיעור גמרא, וזה לא קל. או שקשה לעקוב או שסתם מרגיש שבא לי לברוח החוצה למרחבים, לפסנתר או לפינת קפה, ואז אני מתחיל להתבודד תוך כדי השיעור. מרכין את פניי על ידיי כדי שלא ירגישו ומתחיל לוחש: ה', תן לי להבין את הזכות שאני עוסק בתורה. שאני יושב פה בבית המדרש. שאני  לכל הפחות במקום נפשי של 'רוצה להבין'. ה', אני גם יודע שבתכל'ס הייתי צריך להתעלף מכל מילה ומילה. מה לעשות ואני לא שם עדיין… טאטע!!! 

פעם יצא לי דיבור: אני מנסה להבין את התוספות. אולי אצליח ואולי לא. אבל להבין את הזכות שאני רכון פה על תוספות – את זה ודאי לא אבין!… געוואלד, זכיתי! "ומתוך כך בא לשמחה גדולה…". אני קורא לזה: 'התבודדות תוך כדי'. זה עוזר. לי לפחות. תנסו פעם. 

מספרים על ההיפאלאך בשנות השישים שניסו ללא הצלחה לשכנע את ר' שלמה לקחת איזו שאכטה קטנה."חבר'ה" הוא תמיד אמר להם, "אם אתה לא 'עף' על התורה עצמה… לא מרחף מהמתיקות והעומק… אז מה אנחנו עושים פה בכלל??"  

הימים האלה הם ימי הקורונה-הכתר. העולם לקח פאוזה קטנה. מחד, השבת היא אחרת… הכל סגור – בילויים, מסעדות ותחבורה… ומאידך גם בתי המדרשות ובתי התפילה סגורים והכל מאותה סיבה. הקדוש ברוך הוא רוצה משהו חדש. רי-סטארט. הכתר בעבודת ה' הוא התענוג והרצון. החברותא הליטאי שלי אומר לי תמיד: "המקסימום האפשרי הוא המינימום הנדרש!". ה' רוצה שנתענג במקסימום על התורה הקדושה! לא פחות. זהו המינימום עכשיו. 

שנזכה!