הזיכרון הראשון שלי מחג השבועות כילד בנחלאות זה 'חג המים'. ילדים רצים כחום היום וזורקים שקיות של מים אחד על השני. לא פעם קיבלתי בעצמי מנה שנחתה עלי מכל מיני גגות, כשהממטיר ממהר להסתתר.
אחר כך הצטרפנו לתיקון ליל שבועות ב'בית יצחק' לעדת השיראזים. שנים אחר כך, בתוך הישיבה, חבר מבני ברק הלהיב אותי: "שבועות!! ראש השנה ל'לימוד תוירה'. דנים אותך! כמה תורה תזכה ללמוד כל השנה".
שבועות הוא חג הקשר שלך עם התורה.
נשמע אירוני אבל חג מתן תורה לא מוזכר בתורה… אפילו לא פעם אחת! למה? אם תפגוש מישהו מ'כת הקראים' הוא יגיד לך שזה רק חג האסיף. חג הביכורים וזהו. רק בזכות התורה שבעל פה, בזכות חכמינו, אנו יודעים שזהו חג מתן תורה.
באותו עניין: ה' אומר למשה שעוד יומיים יהיה מתן תורה ולך תכין את העם: "וקדשתם היום ומחר". ומשה מוסיף יום אחד מדעתו ונותן להם שלושה ימים להתכונן.
חשבתי פעם שזה עמוק. עוד לפני שקיבלנו את התורה שבכתב כבר הייתה לנו תורה שבעל פה! משה הוסיף וחידש משהו מעצמו וה' הסכים איתו.
גם ברגע המכריע של מגילת רות רואים את הכוח שלנו לחדש. חששו להתחתן עם רות המואבייה עד שבאו חכמים וחידשו "מואבי ולא מואבית", ולכן להתחתן עם רות זה בסדר.
אני זוכר איך אנדרה היידוּ, המורה שלי להלחנה, תמיד חיפש ושאל אותי: "מה יש לך לומר? מה אתה רוצה להגיד ביצירה?" אפשר לכתוב הרבה ולא להגיד כלום. אנשים מפחדים לבטא ולחדש.
בתורה שבעל פה הקדוש ברוך הוא כותב את התורה יחד עם כל אחד מאיתנו. הוא בעצם אומר לי: "בני, מה יש לך לומר? מה השאלה שלך, מה האות שלך בתורה?"
(נשמע כמו סדנה הוליסטית באמירים…… אבל) המדרש מספר שהקדוש ברוך הוא יושב במרומיו וחוזר על דברים שהתחדשו בבית המדרש. פלוני אמר ככה, ופלוני אמר ככה.
כמובן שצריך לזכות לזה. עבודת חיים עם הרבה געגועים ועמל. יראה ואהבה. ביטול והכנעה.
אבל הכי חשוב לחיות את זה. תלמדו מבינה, בתי בת החמש.
חזרה מהגן והתלוננה: "לא רוצה ללכת למדבר, לא רוצה ללכת למדבר!"
"על מה את מדברת?" שאלה אותה אשתי. "הגננת אמרה שעוד מעט חג מתן תורה והר סיני זה במדבר!" ענתה בפנים חמוצות־מתוקות. ממנה למדתי מה זה לחיות את התורה, ואם לומר את זה במילים של מבוגרים, הנה מה שסיפר על עצמו ה'חיי אדם':
כי בנסיעתי לדרך – דעתי עליה
ובישיבתי בחנות – דעתי עליה
אפילו בשעת משא ומתן – דעתי עליה
על התורה הקדושה, דעתי עליה.