כולם הכירו את ר' עמרמי משועממי. עבד את ה' והקפיד על קוצו של יו"ד אלא שתמיד היה לו משעמם. לא הניח סעיף בשולחן ערוך שלא קיים, אך היה לו משעמם.
קנה אתרוג עם זכוכית מגדלת. אכל מצה בליל הסדר עם טיימר. אך למעשה… שעמם לו.
אחרי שנפטר, היה ויכוח על שכרו בעולם הבא.
גיהינום הוא מקום רק לרשעים, אך כדי להגיע לגן עדן צריך קצת שמחה בעבודת ה', לא?!
פעם עשה הרבי עליית נשמה וחיפש אותו… לא תאמינו. הרבי מצא אותו יושב בגן עדן בהיכל הכי גבוה.
אבל גם שם… היה לו משעמם.
לפני שנים, כשלמדתי בישיבה אחת, היו את אלה שתמיד הקליטו את השיעורים. חלקם מתוך כוונה טובה להעמיק ולחזור על השיעור או להדפיס ולזכֹּות את הרבים וזה נהדר. אבל היה אחד, שאצלו זה היה מקצוע שלם… כל הזמן התעסק עם המכשיר, בודק את איכות ההקלטה, שהעוצמה נכונה, היה זה עוד בעידן הקסטות, היה גם צריך להחליף צד באמצע השיעור. או סוללה. לפעמים היה מבקש מהרב להמתין באמצע הדברים הסוערים עד שיכניס קלטת חדשה.
רציתי לומר לו, האם לא עדיף להתרכז בתורה שנמסרת כאן ועכשיו?! מה שאתה חוֹוה עכשיו, בזמן אמת, זה מה שייחרט בנשמה. מתי בכלל תספיק להקשיב לכל ההקלטות האלה?
המצאתי וריאציה משלי לסיפור שסיפרתי בפתיחה.
אחרי מאה ועשרים הוא מגיע לשמים. בהיכל הגבוה והחשוב נערכת סעודת עורו של לוויתן, דוד המלך מנגן, אהרן הכהן מברך, משה רבינו מוזמן לדבר ו…כן, הוא מיד שולף את מכשיר ההקלטה…
היום זה קורה גם לי במצלמה שבנייד. משהו מרגש ואני מיד שולף ומצלם.
את רוב הצילומים אני לא מספיק לראות…
וגם הרגע המצולם קצת התפספס כי הייתי עסוק בלהסריט.
נחזור לההוא שמגיע לשמיים. יש לי עוד גירסה לסיום המשל: הפעם הוא מגיע עם שק של קלטות,
צריך לשמוע אותן מתישהו, לא? השק כל כך כבד. השומר בפתח מציע לעזור, ומכניס את השק פנימה.
האיש טרם נכנס אבל… השער נסגר. "תפתח לי!"
"מצטער, הקַלַטוֹת הן אלה שלמדו תורה ורק להן יש מקום בפנים. אתה צריך לחזור שוב בגלגול ולהקשיב בשיעורים…"
לא ביקשתי אלא להזכיר כמה יפה לא לפספס את הרגע שלפנינו. הוא מתנה. וצריך לפתוח אותה.
הלכתי פעם בסמטה ליד ביתי, התחלתי לוחש לעצמי:
מה אני מבקש –
קצת להתרגש.
מה אני מבקש מכם –
קצת להתרגש.