הטור האחרון של השנה. ככה היא חלפה לה… רק לחשוב איך סיימנו את השנה הקודמת, באיזו תחושת אופוריה יצאנו בדרך חזרה מאומן כדי לפתוח את כל המתנות שהבאנו, והנה השנה אני מאמין שכולם יכוונו היטב בערב ראש השנה ב"תכלה שנה וקללותיה", למרות שאנחנו יודעים שהרבה ממה שקרה בשנה שעברה ימשיך גם לשנה הבאה. אז מה תהיה התפילה שלנו? לאן אנחנו הולכים? מה אנחנו מבקשים? מה אנחנו לומדים ממה שהיה?
בראש השנה האחרון באומן, במהלך החג, ישבנו כמה חברים בדירה של חיילים וקצינים שבילדותם גדלו בגוש קטיף, ומיד עלתה השאלה: מה יהיה בעזה? מה יהיה בצבא? איך ילדים שפונו מגוש קטיף ולימדו אותם תמיד לאהוב גם את אלו שמפנים אותם, כיום משרתים בצבא? אחת המסקנות שעלתה שם היא שיכול להיות שמצד אחד המבנה נראה יפה ושלם, ומצד שני אנחנו לפני התרסקות והתפוררות.
זה נשאר שם איפשהו בשיחה, אבל שבועיים אחרי ראש השנה צנחנו כולנו בתוך התהום. הרבה דברים התפוררו, הרבה דברים נשברו, יתכן שאפילו ייקח שנה ויותר לקלוט מה שהיה. מה שברור הוא, שהתפילה שלנו בראש השנה הזה תהיה אחרת לגמרי.
רבי נחמן מפרש את הפסוק בתהילים "אם אסק שמים שם אתה ואציעה שאול הנך", שאם אתה בגבהים – הקדוש ברוך הוא שם, ואם אתה במעמקים – גם שם "הנך". בשנה הזו טעמנו את הטעם של הירידה, של התהום והנפילה, אבל דווקא שם הקדוש ברוך הוא היה קרוב ביותר. קרוב בממ"דים, קרוב בחגים, קרוב בחנוכה לחיילים שהדליקו נרות בעזה, וקרוב לעם ישראל שפשוט עושה תשובה.
אינני יודע אם היינו צריכים את הנפילה הזו, אלה חשבונות של הקדוש ברוך הוא, אבל אפשר לומר שהשנה הזו גם חיזקה אותנו לצד זה שהכאיבה לנו, וזה לא סותר. הכאב הוא הדלק האמיתי שלנו לרצון שלנו באמת להתחיל שנה חדשה.
את ראש השנה הזה אעשה באומן, וכבר מזמן שואלים אותי: מה, לא הספיקה לך השנה הזו כדי לנסוע לאומן, לעוד מקום מלחמה? אני לא רואה את זה ככה, כי כל אחד בראש השנה הזה יעצב לו את השנה הבאה בתפילה במקום שיהיה, היכן שיהיה, בקברי צדיקים או בבית הכנסת שלו. אישית, אני צריך עזרה. אני צריך את רבי נחמן, אני צריך את העזרה של הצדיק, ולכן אני נוסע לאומן.
אני יודע, קשה לפעמים להסביר את זה, בטח במציאות של ימינו. גם אני לפעמים שואל את עצמי: מה אתה עושה שם? תמיד לפני ראש השנה התקשורת מתחילה להתעסק באומן, מתחילות להגיע ידיעות שמולדובה סוגרת את הגבולות, המטה לביטחון לאומי מוסיף אזהרות משלו שהדרך הולכת להיות קשה, המשפחה שואלת: איך אתה הולך להגיע לשם עם ילדים, וגם החברים שאף פעם לא החזיקו מקדושת ראש השנה שואלים אותי: איך אתה עוזב לבד את האישה בבית?…
אבל לי זה כל כך ברור. האמת היא, שכל אלה מבחינתי הן מניעות מלהגיע למקום אחד שבו אתכנת את השנה.
בשנה האחרונה, למרות כל מה שרציתי, לקדוש ברוך הוא היו תוכניות משלו, אבל בסופו של דבר כל הסיפור שלנו כאן הוא סיפור גדול של רחמים. רק לחשוב על התוכניות הזדוניות של חיזבאללה – מה שהם רצו לעשות לנו והשתבש; רק לבקר פעם אחת במנהרה בעזה ולהבין מה זו ממלכת הרשע הגדולה שתכננה להרוג אותנו – זה לבוא ולהגיד "תכלה שנה וקללותיה", ובעזרת השם "תחל שנה וברכותיה". בסופו של דבר, ייקח לנו זמן להבין שהעם שלנו עובר כאן עכשיו משהו מאוד כואב ושונה ומכאיב שאינו נגמר, אבל בכל שנה כשמסתכלים אחורה על השנה הקודמת מבינים גם מה רצה מאיתנו בורא עולם, וגם אנחנו יכולים להבין מה לבקש מבורא עולם.
בואו נחשוב על התפילה שלנו בשנה שעברה לעומת התפילה שלנו השנה, איזו מהן יותר מדויקת? בוודאי השנה. השנה אנחנו יותר ממוקדים, אנחנו יודעים יותר על מה להתפלל, על שלום החטופים ועל שלום הפצועים ולעילוי נשמות ההרוגים. זה כבר הפך להיות דבר יותר חשוב מהנוחות והחיים הקודמים שהיו לנו.
השנה אני מרגיש יותר מכל כמה אנחנו צריכים את הצדיקים, כמה אנחנו צריכים עזרה. הפעם אני נוסע לאומן לא רק בשבילי, אלא בשביל כל מי שלא יכול להגיע וכל מי שלא רצה להגיע. פשוט להרים את התפילות, אין לנו אלא תפילה. ראש השנה הזה הוא ראש השנה של תפילה. תפילה מדויקת, תפילה כואבת, תפילה שגם אם אני לא רואה מיד שהיא מתקבלת, זו בהחלט תפילה שצריך אותה.
דווקא השנה, התחושה שלי היא של 'לא יודע כלום'. לפעמים, מרוב ידיעה, אתה שוכח לראות את המצב. מרוב אוויר גבהים אתה כבר יכול לשכוח מה יש שם, אבל הקרקעית מאפסת. הקרקעית פותרת לך חלק מהספקות. וואלה זה המצב, נחבטתי לקרקעית ומכאן רק עולים, ככה אני מתחיל את המסע של אומן, כמו בשיר של ביני. בלי לדעת שום דבר, לא להבין כלום מכלום – אני עוזב את הבית כי אני יודע שאני צריך עזרה להתחיל את השנה החדשה.
בשנה החדשה יהיו הרבה מתנות טובות לעם ישראל. נכון שחשבתי שזה יקרה כבר בשמחת תורה, אבל אני לא יודע. אני רק יודע דבר אחד: יותר משרבנו רוצה שנבוא אליו, אני צריך יותר את רבנו. כי לבד אני לא מצליח, ולבד התפילות שלי כמעט לא עולות, ולהיות לבד זו המחלה הכי נפוצה היום ואני לא רוצה להיות שם. רק לבוא לאומן ולראות את עם ישראל, כל הצבעים, כל הגוונים, ובעיקר עם אווירה של כאילו אין שם רע בכלל. לא רבים בתורים, לא דוחפים… נכון, משהו משתנה בדרך חזור, אבל בדרך הלוך ובאומן עצמה פשוט רואים שם טעימות של גאולה, איך באמת אמור להיראות עם ישראל. איך הוא מתחבר, איך הוא מתכנס סביב חג ותפילה.
באומן כולם נכנסים ללו"ז ולסדר יום של צדיקים. אני לא יודע מה כל אחד עושה אחר כך, אבל זה פשוט נראה כאילו נותנים לך להרגיש יום אחד של גאולה. רק בשביל היום הזה שווה לנסוע להתפלל ולזכור שאנחנו שליחים של עם ישראל, שאין ייאוש בעולם ודרך הצדיקים היא שבכל פעם כשאנחנו איכשהו חושבים שאנחנו מבינים את המשחק, אז האמת היא ששום דבר עוד לא התחיל ושבעצם לצדיקים יש תוכניות עצומות וגדולות לפנינו. גאולה כבר אמרנו? שנה טובה.
