לכל חג יש הזמן המיוחד שבו הוא מופיע. אצלנו, קבלת התורה קשורה לשמחת תורה, ושמחת תורה קשורה אצלנו גם למלחמה שעדיין מתנהלת בעזה, ברחובותינו, בתוכנו. אין סתם בעולם. הכל קשור להכל. כל תנועה, כל מעשה ואירוע באים לקרוא לי להתעורר.
אם יש קו שמחבר בין כל האירועים שעוברים עלינו, בפרטי ובכללי, כאב המלחמה והשכול, זהו הפחד מכך שכל מושאי הכוח שלנו – הצבא, הממשלה וכו' – עומדים מתוסכלים מול המציאות. יש מעין הכרח באוויר שאם אתה לא מאמין – אתה ממש אבוד, ובעצם אתה חייב להרים את העיניים לשמיים.
הקו המחבר, תכלס, זו התורה. האם אתה רואה את המציאות דרכה? האם אתה מבין את המציאות כפי שהיא מסבירה לך, או כפי שלך נוח להסביר לעצמך או לחוג חבריך? בסוף כל הפרשנויות מחכה לה התורה שנשוב אליה, שנבחר בה מחדש, שלא נתייאש ממנה.
אני מחפש את נקודת המפגש הזו בתוך החג. הרי בחג השבועות, בשונה משאר הרגלים כמו סוכות ופסח, אין לנו ממש מצוות כמו אכילת מצה או ישיבה בסוכה שהן עיקר החג. כאן אנחנו מתבוננים בעוגת הגבינה ושואלים: האם זו מצוות החג – בשר או חלב?
ובכן, האמת היא שמצוות החג המרכזית היא… זמן מתן תורתנו – קבלת התורה!
איך עושים את זה?
להיות כל הלילה מול התיקון – אני עשוי להירדם, וגם – איך לומר – לא להיות דלוק מזה. אז מה כן? לצאת, פשוט לצאת לשדה. שם זה נמצא. שם אולי תמצא. לגביי, באופן אישי, בדרך כלל השם נותן לי את המתנות בשדה.
אחד הזיכרונות שיש לי מהחג הזה בילדותי, אי-שם בבתי הספר הממלכתיים, זה הדגש על חג השבועות כחג האסיף. אוספים את התבואה ויוצאים לשדה. החג הזה מתרחש בשדה. גם המפגש בין רות לבועז, הזיווג השמיימי הזה שיביא לימים את דוד המלך, מתרחש בשדה.
מה הכוח והאור שיש בשדה? לכאורה, שדה זה לא בית. אין בו את החמימות והאינטימיות. ובכל זאת, זה מקום עם המון אהבה. אותה אהבה לתורה, להשם יתברך, לחיבור שלנו לאדמה, ובעיקר לזיווג בין איש לאישה. שם זה קרה לנו גם בתור עם.
רבי נחמן מספר לנו כמה דברים על השדה שאותם אנסה לזכור בחג, תוך כדי אכילת אותה עוגת גבינה. שירת העשבים של רבי נחמן לקוחה מליקוטי מוהר"ן (חלק ב תורה י"א). רבנו לוקח אותנו לעוד זוג שמצא את עצמו בשדה, אחד מאבותינו. הרי אברהם נמשל להר – הר המוריה והעקדה. יעקב משול לבית – בית יעקב, ראש בני ישראל. אבל רבנו מכוון אותנו ליצחק, הוא שיצא לשוח בשדה, כך כותבת התורה, ושם מרחוק הוא רואה את הגמלים שמובילים את אהבתו, רבקה. הוא רואה אותה תוך כדי התבודדות, והיא כמעט נופלת מהגמל מרוב אהבה.
וואו, התפילה של יצחק בשדה שינתה את המצב. היא חיברה בין שמים לארץ, בין איש לאישה. וכך אומר רבנו: "דַּע, כְּשֶׁהָאָדָם מִתְפַּלֵּל בַּשָּׂדֶה, אֲזַי כָּל הָעֲשָׂבִים כֻּלָּם בָּאִין בְּתוֹךְ הַתְּפִלָּה וּמְסַיְּעִין לוֹ וְנוֹתְנִין לוֹ כֹּחַ בִּתְפִלָּתוֹ. וְזֶה בְּחִינַת שֶׁנִּקְרֵאת הַתְּפִלָּה שִׂיחָה, בְּחִינַת 'שִׂיחַ הַשָּׂדֶה', שֶׁכָּל שִׂיחַ הַשָּׂדֶה נוֹתְנִין כֹּחַ וְסִיּוּעַ בִּתְפִלָּתוֹ. וְזֶה בְּחִינַת 'וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה' – שֶׁתְּפִלָּתוֹ הָיְתָה עִם סִיּוּעַ וְכֹחַ הַשָּׂדֶה, שֶׁכָּל עִשְׂבֵי הַשָּׂדֶה נָתְנוּ כֹּחַ וְסִיּוּעַ בִּתְפִלָּתוֹ".
בתורה אחרת (ליקוטי מוהר"ן, תורה מ"א) מוזכרים רות ובועז. כשבועז אומר לרות לא ללכת ללקוט בשדה אחר, רבי נחמן מתאר שדה מופלא בו גדלים אילנות ועצים יפים ונאים, שדה יקר מאוד. מדוע? כי לשדה יש בעלים, הוא השם יתברך שרועה את נשמותינו, שנתן לנו את התורה, והוא רוצה בחג הזה שנזכור לא ללכת לשדות אחרים שמציעים לנו אי-שם במערב, אלא להתחבר עם בעל השדה ולזכות לתיקון נשמותינו.
זו ההתבודדות שרבנו מאיץ בנו לקבל על עצמנו. לכל תורה יש תפילה, לכל תפילה יש מקום ויש שדה ועשב מיוחד משלה, ולכל אחד יש מקום אצל השם יתברך, מקום להקשבה, לשקט, ליחידות. בהצלחה.
