המן הסלע הזה נוציא לכם מים – ויצאו מים רבים.
כשהלחנתי את הניגון הזה לפני שנים, ישבתי עם אליעזר וחנן על מרפסת בצפת מול הרי מירון.
לא חשבתי על משה ועל מי מריבה, ולא על העונש שקיבל משום שלא דיבר אל הסלע.
חשבתי לתומי שהסלע הוא הלב והמים הם החיים, השמחה ואולי התורה שנמשלה למים.
ה' אומר למשה, דבר אל הסלע והוצא את מימיו. כלומר את המים שלו. המים שכבר בסלע.
הלב מלא בקדושה שרוצה לצאת.
ולמה נמשלה התורה למים? כשם שהמים זורמים תמיד למקום הנמוך
כך התורה נכנסת ללב פתוח, לנפש נמוכה, לאדם עניו.
מה זאת ענווה? שני זיכרונות:
פעם ליד הכותל, ביקשתי למצוא מנגינה למילים של דוד המלך "ה' לא גבה לבי ולא רמו עיני ולא הילכתי בגדולות". בהתחלה היה קשה לאגו שלי להזדהות. ואז חשבתי על דוד המלך. מי שניצח את גלית, את הפלישתים! מלך ישראל! גר בארמון המלוכה. משיח ה'! ששר תפילה כזאת, מלאה התבטלות וענווה.
דוד המלך. געוולד, מה אנחנו מבינים…
בשבילי, זה מבטא את אותם רגעים בהם הנשמה מפכה. היא מתוודה לפני בורא עולם. כל השפע הזה שנתת לי, ואף אם גאווה מצאת בי, אתה יודע שבעומק בעומק… לא גבה לבי ולא רמו עיני, אם לא שיוויתי ודוממתי נפשי לפניך.
הייתי פעם בארוחת שבת בנחלאות, ומישהו שאל מה זאת ענווה.
ענו כל הסועדים מה שענו, ולא נחה דעתנו.
עד שאיש אחד, שישב בפינה בשקט, אמר פתאום:
אל תגיד "היה לי יום רע", "לא הלך לי היום". מה אתה יודע?! תהיה עניו. אולי מחשבה טובה שלך או מילה טובה פתחה עולמות למישהו אחד בעולם. ואולי הלב הנשבר שלך היה יקר לפני בורא עולם יותר מכל אלה המרוצים מעצמם כל־כך.
לפעמים אדם חושב: תפילת שחרית שלי. הבוקר. לא שווה כלום. הלימוד שלי היום… לא הבנתי כלום.
אך שוב – מה אתה יודע!
שמא אותה מסירות הנפש שלך לפתוח את הספר היתה חביבה לפני בורא העולם עד בלי די.
לא ביקשו ממך לתת ציונים. גם לא על דברים שאתה עשית!
תהיה עניו.
זה מה שהתכוון משה רבנו, העניו מכל האדם, במילים: "ואנחנו לא נדע מה נעבוד את ה' עד בואנו שמה".
אולי גם את זה אני צריך להלחין.
בדיסק הבא.