בס"ד

תוריד את הז'קט

תוריד את הז'קט

באחת השנים, לקראת החגים קרא הבעל שם טוב הקדוש לתלמידו החשוב ר' זאב וולף קיציס, ובישר לו שהוא יהיה בעל התפילה בחגים בבית מדרשו. תארו לכם את הזכות… לעבור לפני התיבה במניין של הבעש"ט!

הבעש"ט מסר לו כתב יד ובו כוונות, שמות קדושים וכל מיני הכנות, וכך בילה ר' וועלוועל (זאב ביידיש זה וולף, ובכינוי חיבה: וועלוועל, וועלוועל'ה וכדומה) את חודש אלול כשהוא הוגה בכתב היד, מרבה בטבילות, בכיות והכנות רוחניות נשגבות.

ערב ראש השנה. החמה כבר נסתלקה מעל ראשי האילנות, ר' זאב עומד הכן בבית המדרש. כולו רטט. אבל רגע, הדף נעלם. היכן הנחתיו??… הוא ממשמש בכיסיו, אך אינו מעלה דבר. לא ייתכן שזה אבד! אוי לי ואבוי לנפשי.

ממקום עמדו כבר מסמן לו הבעש"ט שייגש לעמוד ויתחיל בתפילה. ר' זאב מתעטף בטלית ונפשו כבדה עליו. עיניו דומעות, הוא חש כשה אובד. כדף ריק. בלב נשבר הוא אומר את המילים שלפניו, יהיה מה שיהיה. 

הסתיימה התפילה, והנה הבעש"ט מתקרב אליו, ארשת פניו שמחה. "לא איבדת דבר, ר' וועלוועל", לוחש לו רבו. "אני דאגתי לכך שהדף יתעלם מעיניך. אמנם רציתי שתתכונן לתפקידך כראוי, אך גם רציתי שברגע האמת תחזור לנקודת ההתחלה, כשליח ציבור שאינו יודע מאומה. ואכן היית – אוי געוואלד – היית כחרס הנשבר…".    

הסיפור הזה מחזק אותי בחודש אלול, משחרר קצת. לפעמים מרוב יראה מהימים הנוראים אנחנו מפחדים שלמרות כל הסליחות, הניגונים וקולות השופר לא נצליח להמריא. לא נתכונן נכון. אז אולי כדאי מלכתחילה לפרוש… לא לפתח ציפיות.

היו לי שכנים כאלה. בכל שנה, מהלחץ של החגים הקרבים הם היו בורחים לטייל באירופה. בראש השנה הם שמעו תקיעת שופר בבית כנסת כלשהו בלונדון, ול"כל נדרי" הם נכנסו בחשאי לבית כנסת באמסטרדם. בכל שאר הימים הם ביקרו ב'בריטיש מוזיאום' ובפסטיבל הגבינה בהולנד…

הבעש"ט מלמד אותנו את שתי הבחינות במקביל. מצד אחד, נדרשת העבודה שלך, ההכנה והכוונה כפי יכולתך. ומאידך, לדעת ברגע האמת לאבד את מסמך הכוונות. לשכוח מכל ההכנות ולהיות אתה עצמך מול ה'. 

הסיפור הזה עזר לי אישית. הוזמנתי שבת אחת לקהילת קרליבך בניו יורק, אבל הצינה המקומית גרמה לכך שאיבדתי את קולי לגמרי… לא הייתה לי ברירה. ניגשתי לעמוד. הסתכלתי סביב, מחפש נואשות את הבעש"ט… אולי הוא יתחב לידי איזה קמע. בסוף נזכרתי בר' שלמה שאמר פעם: "מזל שאין לי קול יפה. אם היה לי, היו מקשיבים לי. ככה, שרים איתי ביחד". בקול צרוד פצחתי ב"לכו נרננה" – וזהו, עד סוף התפילה הקהילה כולה שרה יפהפה ואני רק עשיתי כאילו… 

ואם דיברנו על הכנות לחינם, הנה סיפור לסיום: כשאבי ואמי החליטו להתחתן, הם התכוננו לקראת המפגש עם הוריה של אמי. דבר אחד היה חשוב לה לאמי – שאבי יבוא עם ז'קט, כך המנהג באמריקה. אבל לאבי, סטודנט ישראלי בניו יורק של שנות השבעים, ז'קט? מאן דכר שמיה… התייעצו, מדדו וחיפשו משהו מתאים. כשהבין מור אבי כמה זה חשוב לה, שלף את כל חסכונותיו ורכש את הז'קט היקר והמשובח ביותר! 

הגיע הערב. הוריי התייצבו בפתח הבית. הדלת נפתחה וסבי, משה מוריס, מי שעתיד להיות חמיו, קיבל את פני אבי בלבביות: "תרגיש בבית. דבר ראשון, אתה מוזמן – 

להוריד את הז'קט!" (חחח)

אהבת את המאמר? שתפו

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד מאמרים שיכולים לעניין אותך

מצאתם טעות בכתבה?

נשמח שתדווחו לנו וככה נוכל לתקן...

דילוג לתוכן