בס"ד

נתקלתי בגישה פרוידיאנית שסוברת שאם היה לנו טוב במקום מסוים, או עם אנשים מסוימים, כשתגיע העת יהיה לנו קל להיפרד ולהמשיך הלאה. ואם היה לא טוב, יהיה לנו קשה מאוד להיפרד מאותו מקום, אנחנו נרצה לחזור אליו כל הזמן, שוב ושוב בלוּפּ מחשבתי אינסופי ננסה לשחזר את כל מה שהיה שם, בשביל לתקן בדמיוננו את כל מה שהיה לא טוב.
לכאורה זה היה צריך להיות הפוך – את המקומות הטובים קשה לנו לשחרר מרוב טוב, ומהמקומות הפחות טובים אנחנו רוצים לברוח. אבל לנפש יש מניעים משלה, והיא תמיד מבקשת תיקון. האמת הזאת נכונה לכל מפגש אנושי, לכל חוויה. דווקא כשהיה טוב אנחנו משחררים בקלות, אבל כשלא היה טוב, איזה סלטות מחשבתיות אנחנו עושים כשאנחנו נזכרים בחוויה לא טובה. כמה, למרבה הצער, דווקא האנשים והמקומות שהכאיבו לנו מקבלים את רוב המחשבות, כי היינו חייבים תיקון.
שמעתי לא מזמן על אדם שהרגיש לא טוב והזמינו לו אמבולנס, והוא נראה כמו שרק אדם שמתמוטט ומקיא נראה. כשהוא התעורר הוא נבוך עד עמקי נשמתו, עד כדי כך שלמחרת הוא הזמין בעצמו אמבולנס בתואנה כלשהי, וקיבל את פני הפרמדיקים לבוש יפה בבגדים מגוהצים, בית מסודר, כיבוד על השולחן. אנחנו כל כך רוצים תיקון.


כל פסיעה ופסיעה

ומול התרחשות שהיה לנו לא טוב בה, הדבר היחיד שאנחנו יכולים לעשות הוא לקבל את זה שהיה שם לא טוב. להיות כנים עם הסיטואציה ולהודות שסבלנו שם, שלא היינו על מקומנו, שאמרו לנו שטויות ואמרנו שטויות, שבגדינו היו מקומטים, שלא ידענו כלום. כל כך קשה להניח לסיטואציות קשות, אנחנו כל כך רוצים לחזור אחורה במחשבה מדמיינת ולסדר את הדברים לטובתנו. קשה לקבל ולהניח ללא־טוב הזה להתקיים.
ובשביל לתקן שם באמת, ולהצליח לקבל את מה שהיה שם, צריך להבין דבר אחד: היינו שם בתום לב מוחלט. רק מתוך תום לב פעלנו שם. ממש ללכת צעד צעד בצמידות אל הזמן ההוא, בצפייה אובייקטיבית עליו, להיכנס אל תוך החוויה העמוקה ואל מי שהיינו בתוכה, ולראות איך כל פסיעה ופסיעה נעשו בתום לב טהור, כולל הפסיעות הגסות ביותר והמופרכות ביותר. זה מה שהתאפשר לנו אז, זה מה שידענו, כל כך רצינו והשתדלנו שיהיה טוב.
תום לב של ילדוּת, לא של טיפשות, הדחקה או נבערות. וכשרואים שמהמקום הטוב הזה פעלנו, ובאמת רצינו טוב, זה מחזק ומיישר אותנו, ומקשר אותנו עם עצמנו בחזרה. זה עוזר לנו לשחרר גם את המקומות הכואבים ביותר, ולחזור אל המקום שלנו עכשיו. העבר – עבר. היינו טובים בו, וגם אם לא יצא כמו שרצינו, אפשר להניח לו מתוך ידיעה שפעלנו בתום לב. אפשר להתקדם הלאה, התיקון מתקיים כאן ועכשיו.

שקיפות טהורה

למדתי בספר הנפלא "תִכון תפילתי" של הרב דוב זינגר תרגיל מופלא לתפילה. התפילה מתוארת באותו תרגיל כעמידה למשפט, אנחנו באים להיראות לפני ריבונו של עולם, והספר מציע לנו לעמוד שקופים בפני ה', כך שבמבט סוקר הוא יכול לראות את מסתרינו.
אם יש דבר שאנחנו, בני האנוש, מתחמקים ממנו, הוא השקיפות הזאת. היא כל כך פגיעה ואנושה, מעוררת תירוצים והצטדקויות, את כל המיאוסים הגדולים והקטנים שלנו בנו אנחנו מסתירים שם. אבל הסכמתי לעשות את התרגיל, ובבת אחת בכניסה פנימה, בלי שום הגנות, קלטתי עד כמה הדבר היחיד שאפשר לראות בנו הוא טוב. נשמע כמעט אוטופי, אבל שווה ניסיון. ברגע שמפסיקים את המאמץ להסתתר מגלים שאין מה להסתיר. הלב מגלה את מתיקות נפשו, טהרתו, תמימותו. ומנחם עוד יותר לגלות שגם אלוקיו רואה עמו את אותה מתיקות עין בעין.

אהבת את המאמר? שתפו

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד מאמרים שיכולים לעניין אותך

מצאתם טעות בכתבה?

נשמח שתדווחו לנו וככה נוכל לתקן...

דילוג לתוכן