בס"ד

שבת, 13 אפריל, 2024
הכי עדכני
אין שלום בלי מלחמה

אין שלום בלי מלחמה

פעם שמעתי גישה בחינוך ילדים שמתייחסת למריבות ביניהם בתור שלב התפתחותי חשוב והכרחי לגיבוש זהותו של הילד. הטענה היתה שעלינו כהורים לא למנוע את המריבות אלא ללמוד לנהל אותן נכון ובהגינות. הגישה הזו מצאה חן בעיניי. מעבר לעובדה שהשתחררתי מתפקיד סיירת השיטור שצריכה לפטרל ולמנוע חיכוכים, הרגשתי שיש בה אמת עמוקה.

השאיפה ל"שקט תעשייתי" עלולה לטמון בחובה טשטוש ודיכוי של כוחות החיים המצויים בכל ילד רק בשביל שלא יצעקו לנו באוזניים, ואילו המחלוקת מאפשרת לו ללמוד ולהכיר את עצמו ואת זולתו – מי נגד מי.

אחד החידושים הגדולים של בעל התניא היה העמדת המאבק המובנה בנפש במרכז תשומת הלב שלנו. אמנם עד שהתפרסם ספר התניא היו ספרי מוסר שהציגו דרך לעבודת ה' ותיקון המידות, אולם אידיאל הצדיק שהם שרטטו היה רחוק וקשה להשגה. גם אדם שעבד על מידותיו במשך שנים יכול היה להיות עדיין רחוק מעמדת הצדיק הנכספת.

אידיאל ה"בינוני" שחידש בעל התניא הציג גישה חדשנית ומהפכנית, ובעיקר היה בר-השגה – "כי קרוב אליך הדבר מאוד".

וכיצד?

בזכות הבנת מבנה הנפש של האדם, והצגת הדיאלוג המתמיד בין הנפש האלוקית לנפש הטבעית, המכונה "בהמית", בתור מוקד הפעילות שלנו – האידיאל לנצח במאבק בין הכוחות ולשלוט בנפש הבהמית נהיה קרוב הרבה יותר.

השאיפה להיות "בינוני", כלומר: לשלוט בלבושי הנפש – מחשבה, דיבור ומעשה בכל רגע ורגע היא יותר ריאלית עבור אדם מן השורה שאינו צדיק גמור.

ההבנה שאנחנו בנויים משני כוחות מנוגדים שכל אחד מהם נאבק לשלוט בנו, פותחת אפשרויות שלא היו קיימות לפני ההיכרות עם משנת בעל-התניא:

הידיעה שאנחנו לא נעצרים ונחים על זרי הדפנה, כי מעבר נמצא האתגר הבא, וגם שם – תמיד יש לנו ההזדמנות לנצח. אנחנו לא אוחזים בנוקשות בעמדה שהגענו אליה (לא עמדת ה"צדיק" אם הצלחנו, ולא עמדת ה"רשע" אם נפלנו) אלא מוכנים תמיד להיקרא ולנצח שוב.

היא מאפשרת לנו להתחיל מחדש כל רגע, כדי שאם נפלנו במאבק הקודם – נלמד את הלקח ונצליח במאבק הבא.

במקרה של נפילה – היא מאפשרת לנו להיות סלחניים כלפי עצמנו וכלפי אחרים, גם אם הצטיירו בעינינו כצדיקים אמיתיים.

אמנם כולנו רוצים לנוח בשקט ולא להיות במאבקים תמידיים. רוצים לנצח בנוק-אאוט ולסגור את הענין. שגרה של לחימה דורשת עירנות, מאמץ ותשומת לב. אנחנו רוצים שלום ושלווה, ושקט ממלחמות.

אבל האמת היא שאין מנוחה בעולם הזה וכל עוד לא גילינו שאנחנו צדיקים גמורים ואין לנו תאוות – אנחנו נתונים לגחמותיהם של היצרים, הנפש הבהמית.

ובתור בני-אנוש קרוצי-חומר עדיף לאין ערוך להכיר את זירות הקרב שלנו, לקרוא נכון את המפה, להבין את מערך הכוחות הקיימים ולנהל את הקרבות כמו מצביא גדול, מאשר האפשרות לא להכיר בהם ולחיות בשקט מדומיין, שמתנפץ ברגע שפתאום גילינו ששוב נפלנו בשבי התאוות.

תנועת הנפש של מודעות תמידית ובחירה בכל רגע – מכשירה אותנו לגלות ולכבוש כל פעם חלקה חדשה ולגייס אותה לטובת האלוקי, לרקמת החיים הכללית שמוסיפה עוד ועוד צבע למלאכת המחשבת שרק האדם מסוגל ליצור. 

אהבת את המאמר? שתפו

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד מאמרים שיכולים לעניין אותך

מצאתם טעות בכתבה?

נשמח שתדווחו לנו וככה נוכל לתקן...

דילוג לתוכן