אחד מסיפורי המעשיות הכי מוכרים של רבי נחמן מברסלב מספר על שבעה קבצנים שמגיעים לזוג שמתחתן ומברכים אותו. כל אחד מהקבצנים מעניק לבני הזוג ברכה וסיפור רקע כמתנת נישואין. הרבה פנינים מסתתרות שם, אבל ה-סיפור שאני הכי אוהבת הוא זה שמספר הקבצן בעל הצוואר העקום – היה היו שְׁנֵי צִפֳּרִים, אֶחָד זָכָר וְאַחַת נְקֵבָה, וְהֵם רַק זוּג אֶחָד בָּעוֹלָם, יום אחד הם מאבדים זה את זו. אחרי חיפושים ארוכים, כל אחד מהם משתקע במקומו. הוא בונה קן סמוך למדינה אחת והיא בונה קן סמוך למדינה אחרת. בכל בוקר מִתְקַבְּצִים צִפֳּרִים אֵצֶל כָּל אֶחָד וְאֶחָד מֵהַזּוּג וְהֵם מְנַחֲמִים וּמְשַׂמְּחִים אֶת כָּל אֶחָד וְאֶחָד מֵהַזּוּג הַנַּ"ל בִּשְׂמָחוֹת גְּדוֹלוֹת מְאד מְאד וְאוֹמְרִים לָהֶם דִּבְרֵי תַּנְחוּמִין – שֶׁ״עֲדַיִן אֶפְשָׁר שֶׁתִּמְצְאוּ זֶה אֶת זֶה״ עַד שֶׁבַּיּוֹם אִי אֶפְשָׁר לִסְבּל אֶת גּדֶל הַשִּׂמְחָה שֶׁיֵּשׁ שָׁם ושמחה גדולה מרחפת באוויר, ןְקוֹל הַצִּפֳּרִים שֶׁמְּשַׂמְּחִים אוֹתָם אֵינוֹ נִשְׁמָע לְמֵרָחוֹק, אלא רַק למי שנמצא בקירוב. אבל בלילה, כשכל אחד מבני הזוג נותר לבדו, קול היללה והצער שלהם כל כך חזק עד שהוּא נִשְׁמָע לְמֵרָחוֹק וְאִי אֶפְשָׁר לָבוֹא לְשָׁם מֵחֲמַת זֶה, עד כדי כך שהאנשים במדינה הסמוכה לא יכולים לישון מחמת אותו צפצוף נוגה ועצוב.
בעיניי, הסיפור הזה מספר באופן הכי מדויק את הגעגוע של כל נשמה שיורדת לעולם הזה ומחפשת אחר החצי השני שלה. אותה אבדה שהיתה לה עד שבאה לעולם עד שפתאום חמקה ממנה. ובעוד שבשעות הבוקר יש אינסוף עיסוקים והסחות דעת אפשריות – חברות, משפחה ורשתות, או שגרת לימודים ועבודה באזורים הומי אדם, בלילה-בלילה, כמאמר המשורר, כשאין נפש חיה מסביב ושוב עתידים להניח ראש לצד כרית מיותמת, התפילות הפשוטות מבקשות עוד סיבה לקוות.
וְלֹא מִתְוַכְּחִים עִם הַנֶּפֶשׁ
דיברתי עם חברה על הבחור שהיא מחפשת, היא ציינה כמה פרטים שחשובים לה ואז התנצלה, וביטלה את הכל. ״ממילא כולם אומרים שאני משוגעת. צוחקים שאני חיה בסרט, אז אולי עדיף שלא לתת בכלל סימנים באבדה שאחריה אני מחפשת״. נכמר לי הלב מהתשובה שלה, אם כי האמת היא שזו תשובה שיצא לי לשמוע הרבה יותר מדי פעמים.
חכמים אומרים שכשאדם חולם חלום לא טוב ונפשו עגומה עליו, הוא צריך הטבת חלום, לעמוד מול שלושה חכמים שיאמרו: ״חֶלְמָא טָבָא חָזֵית״, שיכריעו אפילו מצב שעבורו היה נדמה כנורא ואיום, ויתנו לו פרשנות הפוכה בתכלית. וּבָזֶה רוֹאִין גֹּדֶל כֹּחַ הַדִּבּוּר, אומר רבי נתן, שֶׁיֵּשׁ כֹּחַ עַל-יְדֵי הַדִּבּוּר שֶׁאוֹמְרִים שֶׁהַחֲלוֹם הוּא טוֹב, וְעַל-יְדֵי זֶה נִתְהַפֵּךְ הַחֲלוֹם מֵרַע לְטוֹב בֶּאֱמֶת. כִּי אֵין כֹּחֵנוּ אֶלָּא בַּפֶּה, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה. דיבור הוא כל כך משמעותי עד שהוא יכול להכריע מציאות. לא רק לבטל את הפחד שאותו אדם פגש בחלום אלא ממש להפוך אותו למציאות טובה, מיטיבה ומוצלחת, שתתמלא.
כל כך הרבה יללות משמיעים לבבות בודדים בלילה, כל כך הרבה נפילות, פגישות כושלות ושברונות לב הם פוגשים בדרך, אז אם כבר החלטנו לדבר עם מישהו שעדיין נמצא בשלב החיפוש, אם מילים יכולות ליצור מציאות ואפשר ממש להכריע בהבל פה מצב לטוב או לרע, למה שלא להשתמש בהזדמנות הזו כדי לעודד ולמלא בתקווה, לתת דִּבְרֵי תַּנְחוּמִין לאדם שמחכה ומצפה לישועה, ולומר: ״חכי. את תראי, אין יאוש בעולם כלל. עֲדַיִן אֶפְשָׁר שֶׁתִּמְצְאוּ זֶה אֶת זֶה״? למה שלא נשתמש בכוח הדיבור ונכריע את המציאות המורכבת ממילא, לטוב?
יָם שֶׁל שִׁירִים אֵלַיִךְ עַכְשָׁיו
לפני כמה שנים הייתי בהופעה של זמר שנקבעה במכוון ליום ההולדת שלו. בתור מי ששר שנים להמונים, הוא רצה לחגוג עם אנשים שמתחברים אל היצירה שלו. זו היתה הופעה אינטימית מאוד, הרבה דיבורים ושיתוף בסיפורים שמאחורי השירים. בחיוך נבוך הוא ציין לא פעם שהם עסקו בחיפוש אחרי החצי השני ובכמה הוא מחכה שכבר יגיע. יצאתי משם בהערכה מחודשת אליו. את השירים, כבר הכרתי. רוב הסיכויים שהרבה מכירים, אבל ההצצה הזו אל עומק הלב של אדם, היה רגע מְפַכֵּחַ מאוד.
ממש לאחרונה הוא פרסם שמצא את שאהבה נפשו והתארס. הייתי מאושרת עד הגג, באמת. אז מה אם אנחנו לא ממש מכירים, אז מה אם הוא לא מה שנקרא ״חברה מהמנין״, פשוט נדמה לי שאחרי שנים שבהן אדם מפרסם בעולם את מציאות החוסר שלו ואת מחוברת אליה, אולי שרה את השירים שלו ברגעים של געגוע, אולי סתם כשאת נוסעת ברכב והשיר מתנגן ברדיו, משמח וממלא לדעת שאותו החוסר התמלא. אני אפילו רואה בזה חיזוק רציני באמונה שהנה, אחרי כל מה שהוא עבר, הגיעה ישועת ה׳ והיא מדויקת ויפה ומשמחת, אולי אפילו יותר משאותו אדם העלה על דעתו. וזה לא תקף רק לחברות או זמרים, אלא גם לכותבים, משוררים, אמנים, כל אדם שמלווה בדרך כזו או אחרת את מציאות חיינו, ופתאום זוכה לישועה כלשהי שאת חסרונה הוא פרסם קודם ברבים.
רבי נחמן מדבר המון על החשיבות של סיפורי מעשיות. הָעוֹלָם אוֹמְרִים שֶׁסִּפּוּרֵי מַעֲשִׂיּוֹת מְסֻגָּל לְשֵׁנָה. וַאֲנִי אָמַרְתִּי שֶׁעַל יְדֵי סִפּוּרֵי מַעֲשִׂיּוֹת מְעוֹרְרִין בְּנֵי אָדָם מִשְּׁנָתָם, הוא כותב. אולי מפני שיש עניין בסיפורי ישועה. בכוחות ששואבים מהם, בטח ובטח כשמדובר בסיפורי מעשיות מצדיקים. פעם, כשבתו של רבי נחמן, שרה, היתה חולה מאוד, הוא ישב לצידה והצטער מאוד מייסוריה. לאחר זמן מה, כשהוא נרדם, הגיע אליו סבו, הבעל שם טוב הקדוש, חיזק אותו שלא ידאג וציטט את הפסוק מתהילים ״מגדיל ישועות מלכו ועושה חסד למשיחו״. רבי נחמן הסיק מאותו הפסוק שהוא צריך לספר לשרה ישועה שקרתה לצדיק.
כשהתעורר, הוא סיפר לבתו מעשה שקרה למהרש״א וכשסיים היא קמה בריאה כאילו לא קרה דבר. למה? מפני שכשמספרים ומגדילים נפלאות וישועות שנעשו לצדיקים, כך הוא מסביר, אז ה׳ עושה חסד למי שמספר אותם. כשחבר נותן לך חיזוקים בתוך הקושי זה נהדר, זה נוסך בך כוחות להמשיך ולקוות. אבל כשגם זה לא עוזר, כשאת לבד וחשכת הלילה סוגרת סביב, לשמוע סיפורי ישועות מאנשים קרובים שעברו דרך דומה לזו שבה את הולכת כרגע, ולספר סיפורי ישועות מצדיקים בפרט, כנראה שהם לא רק יחזקו אותך ואת מי שסובב אותך, אלא אולי אפילו יקדמו את הישועה שאליה מצפים.